בגיל 17 טסתי בפעם הראשונה בחיי לבד לארגנטינה. זו הייתה התגשמות חלום והזדמנות להכיר באמת את כל בני המשפחה שנשארו מאחור (או שנשארו עם הלב, עוד לא החלטתי). הביקור נמשך חודש וחצי ואת רובו העברתי בביתו של דוד שלי, אדי. יש לו שלושה ילדים: בן ושתי בנות. הלידה של הבן, סבסטיאן, הייתה סיפור שפורסם בכל כותרות העיתונים בארגנטינה ב-83': פג קטנטן ששרד כנגד כל הסיכויים והיום מתנשא לגובה של כמעט 2 מטר. "אז מה, הלידה של סָבִּי הייתה הרגע הכי גדול ומרגש בחיים שלך, אה?", שאלתי את אדי פעם. "לא", הוא הפתיע אותי. "עם כל הכבוד לבן הבכור שלי וסיפור ההישרדות שלו, מישהו אחר לגמרי אחראי לרגע המאושר בחיי". הוא התכוון לדייגו ארמנדו מראדונה.
"אתה חייב להבין משהו", אמר אדי, "את מה שדייגו עשה ב-86' איש לא עשה כאן לפניו. זה הרבה מעבר לכדורגל. יד האלוהים, הניצחון על האנגלים אחרי מלחמת פוקלנד, ההתעלות מעל השחיתות של מונדיאל של 78'. הגביע האחרון שלנו, זה שדייגו הביא, החזיר להרבה מאוד ארגנטינאים את הגאווה הזאת שכולם שונאים אצלנו. הוא החזיר לנו את הסיבה לחייך".
אז, בגיל 17, התקשיתי להבין אותו. היום אני מבין הכל. יש קסם בכדורגל שהוא הרבה מעבר לספורט והכדור. אנרגיה מופרעת שמנפחת לך את כל הגוף.
מראדונה הוא השמש
32 שנים עברו מאז הרגע ההוא ב-86' – ומראדונה עדיין כאן. אותו דייגו משוגע, מטורף, מהפנט, מסומם ומלהיב שמסרב להיעלם למרות ששם למעלה כבר הכינו לו מתחם אימונים מפואר. הוא יהיה כאן הרבה אחרינו, דייגו. חתולים עם תשע נשמות יכולים לקנא בו. האנרגיה שלו באמת אלוהית, סוג של בוב מארלי של הכדור רק עם קוקאין במקום מריחואנה. מה שקרה איתו ביום שלישי האחרון יכול להתפרש כאקט מביך ולא מכובד, אבל זה דייגו, לטוב ולרע. גם כשארגנטינה מנצחת בדקה ה-86, ניצחון דרמטי שמרעיד מדינה שלמה, הפוקוס בסופו של דבר נכנס לצינור של דייגו, עולה, עולה, עולה - ומתפוצץ. זה הכל הוא בסופו של דבר, וזה ממש לא משנה מה מצב התודעה שלו. דייגו ארמנדו מראדונה הוא הדגל, השמש במרכזו, האלפחורס, המאטה והטנגו. דייגו ארמנדו מראדונה הוא ארגנטינה.
וזו בעיה. יש אסכולה שלמה שטוענת שעד שדייגו לא יחזיר את נשמתו לבורא עולם – ארגנטינה לא תזכה בגביע העולם. הוא פשוט לא ייתן שמישהו אחר יגנוב לו את אותו רגע מ-86', הרגע שמאפשר לו מאז לעשות מה שבא לו, להגיד מה שעולה לראש, ולהסניף עמוק פנימה את כל תשומת הלב. כל עוד דייגו איתנו (ובאמת שאני מאחל לו שנים רבות של חוסר עשייה) מסי לא יוכל להיות הכדורגלן הכי גדול בארגנטינה (בדיוק כמו שנראה שדיבאלה יישאר נסיך בהמתנה לכתר כל עוד מסי הוא המלך).
זו המסיבה שלו והוא יתפרק אם הוא רוצה
הערב דייגו שוב יהיה ביציע, ואני קצת חושש. אני חושש מהאנרגיה האלוהית הזאת שלו שלא נותנת לו לרדת מהענן עליו הוא יושב ומשתין על כולם. יש כאלה שהשתן הזה נעים להם, ואני יכול להבין אותם. אבל מתישהו הם חייבים להבין שזה שתן. יש המון אנשים שעשו דברים גדולים יותר מדייגו והיום יושבים באיזו בקתה ביער ודגים לעצמם את ארוחת הצהריים. הספיק להם הפוקוס והם מפנים את הבמה למי שיבוא אחריהם. פלה, לדוגמה – גם הוא נחשב לגדול מכולם, אבל חוץ מתמונות באירועי צדקה וסיפורים על הבן שלו לא שמענו עליו יותר מדי. הוא פינה את הבמה לרונאלדו וריבאלדו, לרומאריו ובבטו, לניימאר וקוטינו. הוא פתח דלת ונתן לכולם להיכנס. אצל דייגו, נדמה שהוא פתח את הדלת, נתן לשליח מהטלגראס לפרוק סחורה וטרק אותה חזרה. המסיבה הזאת היא רק שלו.
הערב הוא יעלה שוב ליציע ויעניק כנראה עוד מופע הזוי שיספק יופי של סרטונים לוואטסאפ. מולו על הדשא תעלה נבחרת שגם היא עצמה לא יודעת באיזה מצב היא נמצאת. העסקים משדרים חיוכים, הלחץ האטומי לפני ניגריה השתחרר, שנואת נפשה גרמניה כבר בבית, והצרפתים חזקים ומאיימים – אבל רובם צעירים בלי יותר מדי ניסיון במעמדים מהסוג הזה. על הנייר, ארגנטינה אמנם לא מגיעה כפייבוריטית, אבל האנרגיות הסתדרו כולן בשורה ובצד שלה. חוץ מאנרגיה אחת – האנרגיה של דייגו.
תשחק האלביסלסטה לפניו
אני מקווה שדייגו חטף חתיכת סטירה כשהוא ראה את התמונות שלו מהמשחק מול ניגריה. אני מקווה שהוא יגיע למגרש עם חולצה של הנבחרת וייתן לילדים לשחק לפניו. זה נראה כאילו אין לו עוד הרבה זמן. אז אם אני הוא, אני משנה אנרגיה ועושה הכל כדי שהנבחרת אותה הוא יצג בעבר תעשה זאת שוב - הפעם עם ההוא ביציע האלוהים וההוא שכל האנרגיה נפתחה לו מחדש מול ניגריה. לא יודע למה, אבל יש תחושה שאפשר לעשות את זה, לחלום על האפשרות של מפגש בין מסי לרונאלדו ברבע הגמר. כי אז, אם דבר כזה קורה, ובשלב הבא מסי ורונאלדו יעלו על הדשא לקרב ראש בראש היסטורי – מסי יכול לבוא הרבה יותר רגוע. אלוהים איתו ביציע. אלוהים עדיין חי. ואם יש מישהו שהאלוהים הזה לא יאפשר לו לעלות לדרגת אל הרבה יותר ממסי, זה רק כריסטיאנו רונאלדו.