ידעתי. ידעתי שהם לא יבואו בסוף. ידעתי שלאו מסי לא ינגב פה חומוס. אמרתי לכל מי שרצה לשמוע שהמשחק הזה לא יתקיים. משהו שם הסריח עוד לפני שהוחלט להעביר את המשחק מחיפה לירושלים. מה הסריח? לא יודע. אבל הרגשתי. כי ככה זה באהבה, קצת כמו במיסטיקה – יש שם כוח בלתי מוסבר שמראה לך איזה חץ מטושטש שמכוון אל העתיד. איזה עתיד? פה מתחילה הבעיה.
אני ארגנטינאי מאז שאני זוכר את עצמי. אמנם גדלתי בישראל, אבל אני ארגנטינאי הארדקור. במקרה נולדתי פה. חונכתי כארגנטינאי, אכלתי כמו ארגנטינאי, דיברתי ספרדית לפני שידעתי עברית. ופעם בארבע שנים החיים שלי הגיעו לפיק, עם המונדיאל – אולי הרגע הכי חשוב בחייו של כל ארגנטינאי ממוצע.
את המונדיאל של 78' הפסדתי כי עוד לא הייתי בתכנון, ואת מונדיאל השיא של דייגו ב-86' אני זוכר במעורפל בתור ילד בן שלוש. אני זוכר צעקות מהסלון בשעות מופרעות (הבדלי השעות עם מקסיקו). ילד בן שלוש שמתעורר מצעקות אדירות לפנות בוקר. טראומה? אני מעדיף לקרוא לזה תשוקה.
גדלתי אל תוך התשוקה הזאת בכל קופה אמריקה, משחק ידידות, משחק מול ישראל (תמיד הייתי בעד ארגנטינה), וכמובן – בכל מונדיאל. בגיל שבע קיבלתי את החולצה הראשונה שלי, מונדיאל 90', ירון הקטן מנצרת עם ה-10 של דייגו הענק על הגב. הרגשתי שאני הילד הכי חזק בעולם. שאין אחד שיכול עליי. וגם לא על דייגו – עובדה, הוא לקח אותנו עד לגמר.
הפסדנו בגמר ההוא. הפסד כואב. בכיתי כמו שרק ילד בן שבע שהבין מה זה כדורגל יכול לבכות. למחרת לא הלכתי לבית הספר. ההורים שלי הבינו אותי. הם גדלו בדיוק כמוני – לא הולכים לבית ספר יום אחרי שאתה מפסיד בגמר המונדיאל.
אחרי זה באו שתי קופות אמריקה שלקחנו ברצף, ומאז – שממה. שקט. החולצות מתחלפות, מספרי ה-10 תמיד בולטים ומבטיחים גדולות (ריקלמה טה אמו), אבל מאז אמצע שנות ה-90 אנחנו תמיד מגיעים לבאר ומגלים שם עלים יבשים של מאטה. הגרון יבש והלב נקרע.
זה קרה ב-94' עם הסמים שלקחו את דייגו, זה קרה ב-98' עם השער של ברגקאמפ שהיה כמו כדור בלב. ב-2002 אפילו לא עברנו את שלב הבתים, ב-2006 הגרמנים בעטו אותנו כבר ברבע הגמר. ב-2010 אלו היו שוב הגרמנים (הפעם בחצי הגמר), ואת גמר מונדיאל 2014 אני אפילו לא רוצה לזכור. כן, ברור - שוב גרמניה.
ואז שתי קופות ברצף, עם מסי, כוכב הכדורגל הגדול בעולם. שוב שני גמרים, שוב בלי גביע. הלב הזה, שהתחיל לפעום בבהלה בגיל שלוש מהצעקות של מונדיאל 86', כבר לא יכול היה להכיל את הצער בגיל 35. הם גמרו אותי. שברו אותי לחתיכות. גרמו לי לאבד את אחד הדברים הכי גדולים שיש לאוהד כדורגל – את האמונה. כי כששוברים לך את הלב שוב ושוב, אתה מפסיק להאמין. גם הכאב נעלם עם הזמן. אתה פשוט מפסיק לאהוב.
אבל עוד לא הפסקתי לאהוב. ועכשיו אני שוב יוצא עם האהובה הזאת למסע, ורק יכול לקוות שהוא ייגמר אחרת. אולי הפעם זה ייגמר בסוף טוב, יומן מסע מופרע אל גביע העולם הראשון שלי ושל הפשפש הקטן מרוסריו שמבין שזה עכשיו או לעולם לא. מה שלא יהיה – אני אהיה כאן איתם. מביט מרחוק וכותב קרוב אל הלב. אני חייב את זה לעצמי.
אל תבכי בשבילי, ארגנטינה, האמת היא שאף פעם לא עזבתי אותך. אל תבכי. אני בכיתי בשבילך כבר המון. הדמעות שלי כבר בנות 30 פלוס. אל תבכי, תשמחי. תגרמי לי לשמוח. תני ללב הזה לחזור ולהאמין בך שוב.