התעוררתי בבהלה. הבטתי בשעון והשעה הייתה 8:30 בבוקר. משהו לא הסתדר לי. איך זה יכול להיות שאני במיטה במלון ולא בשדה התעופה? כבר התרגלתי בימים האחרונים להשכמה באזור 3:00 לפנות בוקר, טיסת בוקר מוקדמת, עיר חדשה, נמנום קצר במונית וקדימה, עוד משחק לשדר.
הבוקר זה לא קרה. בפעם הראשונה לאחר תשעה ימים רצופים של שידורים בשש ערים שונות ובשבעה אצטדיונים הגיע יום של מנוחה. נו טוב, לא בדיוק רגל על רגל. בכל זאת יש טיסה. רק שהפעם היא תהיה בצהרים.
שלא יהיו אי הבנות, אני לא מתלונן על שום דבר, לא על הלו"ז הרצחני, לא על העייפות, לא על התנאים, לא על בתי המלון (חלקם מדהימים, חלקם זוועות עולם). כי זה המונדיאל, האירוע הכי גדול שיכול להיות למי שכדורגל הוא המקצוע שלו, וכל רגע כאן ברוסיה הוא חווייה אמיתית.
אז עכשיו, כשתשעה שידורים מאחוריי ותשעה עוד לפניי, הגיע הזמן לסיכום ביניים קצר. ותחילה, כפי שנהוג בתקופה האחרונה, המספרים:
עד עכשיו היו לי 10 טיסות (כולל שני קונקשנים) ב-11 ימים, שזה אומר כ-21 שעות באוויר. לזה תוסיפו כ-24 שעות במצטבר בנסיעות מבתי המלון לשדות התעופה ומבתי המלון לאצטדיונים ובחזרה. בסה"כ 45 שעות בדרכים.
קחו בחשבון שלכל אצטדיון הצוות שכולל אותי ואורי אוזן מגיע כשלוש שעות לפני תחילת המשחק, לצורך התארגנויות והכנות אחרונות לשידור, והיציאה לבית המלון היא כשעה בסיום המשחק. מה שאומר שזמן השהייה בכל אצטדיון הוא שש שעות בכל משחק. תשעה משחקים, כלומר 54 שעות.
לא צריך להיות מתמטיקאי מדופלם כדי להבין שכמחצית מהזמן אנחנו נמצאים או בתנועה – טיסות ונסיעות – או בעבודה. ובכל זאת צריך קצת לישון ולאכול משהו מדי פעם. ובסוף, מדובר בחוויה אדירה, וזה עוד לפני שמגיעים לכדורגל עצמו.
רוסיה היא מדינה אדירה, בכל מובן. גם בגודל, גם בעוצמה, גם ברבגוניות שלה. כל עיר היא עולם בפני עצמו, וזו חוויה תרבותית לעבור מסנט פטרבורג הצפונית, שמזכירה את שבדיה, לרוסטוב שבדרום, שברחוב הראשי מוכרים שווארמה והחבר'ה מסביב נותנים תחושה שהגענו לאיסטנבול.
רוסיה לקחה את פרויקט המונדיאל בשיא הרצינות והיא רוצה להראות את הפנים היפות והמחייכות שלה לעולם. אלפי המתנדבים ממש יוצאים מעורם כדי לסייע ולעזור, והכל בחיוך וסבלנות. גם השוטרים קיבלו כנראה הוראה להיות נחמדים. יצאתי להחליף כסף במוסקבה ולא מצאתי את הבנק. השוטר שפניתי אליו נענה בחיוך רחב וענה באנגלית: "My Friend!" והציע ללוות אותי עד הסניף הקרוב.
כשנחתנו אני ואוזן בשדה התעופה בוולוגוגראד הופתענו כשקיבלה את פנינו להקת כלי נשיפה מדליקה, ומחוץ לטרמינל המתנדבים ממש רקדו לצלילי המוזיקה כשהם מעניקים לנו חוברות הסברה וצמידי גומי.
שדות התעופה נקיים ומצוחצחים ומורגש שעבדו כאן קשה כדי להכשיר אותם למונדיאל. המטוסים בטיסות הפנימיות חדישים ומרווחים. והארגון פשוט מושלם. השאטלים של התקשורת כמעט תמיד יוצאים בזמן. במתחמי האצטדיונים הכל משולט ומתוקתק ותמיד יהיה מי שיעזור.
רק פעם אחת הייתה תקלה, כאשר השאטל שאמור היה להחזיר אותנו מאצטדיון לוז'ניקי למלון יצא לפני השעה המיועדת. הבחורה האחראית לקחה את זה אישית והתרוצצה במגרש החנייה בין נהגי השאטלים האחרים כדי לארגן לנו הסעה. במשך כרבע שעה היא ניסתה וניסתה, אבל ללא הועיל. היא הייתה ממש על סף דמעות וזה היה נוגע ללב. הרגענו אותה, אמרנו לה תודה רבה על המאמצים ולקחנו מונית. אי אפשר היה שלא להתרגש מעד כמה שהיא לקחה קשה את האירוע הזוטר הזה.
נהגי המוניות זה כבר סיפור אחר. באופן טבעי הם רואים בכל תייר ובכל איש תקשורת עם תג שמשתלשל על החזה קופת מזומנים שצריך ורצוי לנצל אותה ככל הניתן. אז בסדר, אחרי כמה ימים אתה כבר יודע פחות או יותר כמה צריך לשלם על נסיעה של כחצי שעה (גג 900 רובל, שזה כ-30 שקל), אבל לפני כן יש מצבים ביזאריים. כמו הנהג המוסקבאי ששאל אם אנחנו נשלם על פי השלט הצהוב הקטן שהציג בפנינו. היה קשה להבין מה כתוב שם ברוסית ואמרנו, בסדר, שיהיה.
אחרי נסיעה של 10 דקות הוא דרש 3,000 רובל. מה? מסתבר שמדובר בשלט שמיועד בעיקר לתיירים יפנים (180 רובל לכל קילומטר או משהו כזה), שלא יעזו להתווכח גם כשיבינו שעובדים עליהם, ומחמת הבושה ישלמו עד הרובל האחרון. אחרי קצת ויכוחים וצעקות התפשרנו על 1,500 רובל. העצבים הפכו לצחוק פרוע, כי הכל בסופו של דבר חוויות.
בתי המלון זה גם סיפור. מצד אחד יש במוסקבה ובסנט פטרבורג מלונות מדהימים ומודרניים, שמתאימים לאוליגרכים, עם כל הפינוקים האפשריים. ומצד שני בערי השדה אתה מגיע לבנייני ענק שהיו בתי מלון סובייטים. אלפי חדרים קטנטנים, עם מיטת יחיד, סדינים מעופשים ובלי סבון במקלחת. הסירחון שעולה מהשטיחים מקיר לקיר מחליא ובארוחת הבוקר אין הרבה יותר מביצה קשה, דייסה מגעילה ולחם יבש. אבל איך אמרנו? הכל חוויות.
ואם כבר חוויות, אז אי אפשר מבלי לדבר על האוהדים מכל העולם שממלאים כאן את הרחובות בכל צבעי הקשת. כבר כתבתי בטור קודם על האוהדים החביבים שהגיעו מטהראן והצהירו על כך שהם אוהבים את בית"ר ירושלים. אבל התופעה המדהימה ביותר היא כמובן המקסיקנים. 80 אלף אוהדי אל טרי הגיעו לרוסיה כאשר לא לכולם יש כרטיסים, אבל הם רוצים לקחת חלק באירוע האדיר הזה, גם אם מדובר בהוצאה כספית ענקית.
בניגוד לאוהדים שמגיעים מאירופה, בעיקר חבורות של גברים צעירים, ממקסיקו הגיעו המון משפחות. במטוס לרוסטוב, שהיה מלא בעיקר באוהדי מקסיקו, פגשנו משפחה חמודה: אבא, אמא, בת ובן. כולם מצוידים בכובעי סומבררו וחוליאנה, הבת, לא עוזבת את דגם הגביע המוזהב שנמצא כל הזמן בידיה.
הם הגיעו ממקסיקו סיטי לשלושה משחקים בלבד, אבל הם נהנים מכל רגע. ובטח מהנבחרת הנהדרת שלהם. בלילה, אחרי הניצחון על דרום קוריאה, ישבו במסעדה שליד בית המלון ברוסטוב כדי לצפות במשחק של גרמניה מול שבדיה. כמובן שהמקום היה מלא בעיקר בלובשי החולצות הירוקות, כאשר למקום נכנסה חבורה שכללה סבא, אמא, אבא וחמישה ילדים בגילאים 12 עד 5. כולם עם חולצות של מקסיקו. מדהים, מרגש ומחמם את הלב. כמו כל המונדיאל הנהדר הזה.
