את מונדיאל 2002 אני לא אשכח לעולם. חייל צעיר שרק החל את דרכו בצה"ל, חדש בבסיס ישן, חדש על מדים, בחור צנום שכל מה שמעניין אותו זה רק משחקי המונדיאל והפרשי השעות עם קוריאה ויפן. את שרשרת החיול עברתי חודש וקצת לפני המונדיאל, ואחרי טירונות קצרה בניצנים שובצתי בבסיס שנמצא כשעה וחצי נסיעה מביתי שבנצרת עילית. הסיכוי לצפות בארגנטינה שלי משחקת בשלב הבתים היה קלוש. כשירדתי על ארבע וביקשתי לצאת מוקדם, אמר לי מפקד הבסיס: "קודם צבא, אחרי זה כדורגל".
את המשחק הראשון במונדיאל ההוא ניצחנו. זה היה 1-0 דחוק על ניגריה משער של גבריאל בטיסטוטה אהוב ליבי. זה התחיל טוב. במחזור הבא פגשנו את אנגליה (היריבה הכי שנואה של ארגנטינה אחרי ברזיל), שם הפסדנו 1-0 מפנדל של דייויד בקהאם. אל המחזור האחרון, מול שוודיה, הגענו כולנו - מיליוני ארגנטינאים ברחבי העולם - בידיעה שמדובר במשחק של להיות או לסבול. וכמה אנחנו אוהבים לסבול. החיים כטלנובלה.
את מונדיאל 2002 לא אשכח לעולם, ואת חצי השעה האחרונה במשחק נגד שוודיה לא אשכח גם בגלגול הבא. חייל על מדי דקרון, נמס מהלחות והעצבים, סובל מכל רגע, בלי טלוויזיה, ובלי אפשרות להבין מה קורה עם הנבחרת שהיא אהבת חיי. בסגל שלנו שיחקו אז שמות כמו הרנן קרספו, קלאודיו לופז, בטיסטוטה, פבליטו איימר ואריאליטו אורטגה. אלוהים ישמור, איזו נבחרת!
דקה 70. הודיעו לי ב-SMS ששוודיה מובילה 1-0. אם זה נגמר ככה, אנחנו בחוץ כבר בשלב הבתים.
המתח גמר אותי. הכאב צרב מבפנים. ביקשתי מהמפקד אפשרות לקחת 20 דקות הפסקה ורצתי לטלפון הציבורי בבסיס כדי לחייג לאחי שישב בבית. לא היו אז סלולריים לעניין, כל שיחה עלתה הון, והאפשרות היחידה שנותרה לי הייתה לחייג לאחי ולבקש ממנו שיניח את השפופרת צמוד לרמקול של הטלוויזיה. ככה ישבתי 20 דקות, נע בין תפילה לדמעה. ידעתי שאפילו שוויון לא יעזור לנו.
והשוויון הגיע. בדקה ה-88 קרספו כבש שער - שכבר לא עזר לי בכלום, כי כמה דקות אחרי זה הגיעה שריקת הסיום. דרך השפופרת המטונפת של הטלפון הציבורי בבסיס בעכו שמעתי את רמי וייץ מבשר שארגנטינה מודחת כבר בשלב הבתים. ניתקתי את הטלפון בעצבים וברחתי לבכות בשירותים. משהו בי נסדק באותו יום. משהו שצף ועולה בי בכל מונדיאל מחדש.
הערב אנחנו פוגשים את קרואטיה במשחק שהוא בדיוק כמו ההוא מול שוודיה: להיות או לסבול. התקשורת בארגנטינה בטירוף, הלחץ על מסי בלתי נתפס, והמאמן הקרואטי אומר ש"ארגנטינה היא הנבחרת הכי חלשה בבית". אני כבר לא יודע אם זה משחק פסיכולוגי בשקל או שבאמת אף אחד כבר לא סופר אותנו. יותר מזה – להגיד משפט כזה זה לא לספור את השחקן הכי טוב בעולם (עם כל הכבוד לשלושער של רונאלדו).
מצד שני, גם ברזיל, גרמניה וספרד פתחו את המונדיאל הזה ברגל שמאל. ההבדל היחיד הוא שלהן לא מחכה קרואטיה במשחק הבא. בהן אף אחד לא באמת מזלזל. וזה כל כך קל לזלזל בארגנטינה; עם שחצן, מלא בעצמו, בטוח מדי בקפטן שלו. עם שהכדורגל הוא באמת הכל בשבילו, אבל הוא מעולם לא שמע על המילה פרופורציות. לכן כל כך קל לכל העולם לשמוח כשאנחנו עצובים.
מה יהיה היום? הלב שלי מבולבל. בדיוק כמו עם ההגעה לרוסיה, כך גם לפני המשחק הזה: אני לא באמת יודע מה אקבל, איזו נבחרת תעלה להתמודד עם האיום הקרואטי, ואיך מסי יתעורר הבוקר. אני רק יודע שהמשחק הבא שלנו, אחרי מלחמת העולם מול קרואטיה, הוא מול ניגריה – אותה נבחרת שניצחנו אז ב-2002 ואחריה חזרנו לבכות בבית בואנוס איירס. המצב לא טוב, הלב חושש, והוואטסאפ בוער – כולם שולחים לי מסרים של הרגעה ו"יהיה בסדר". וזה נחמד. אבל זה לא עוזר בכלום.
הלב ההוא, שחטף חתיכת סדק במונדיאל של 2002, לא באמת התאושש מאז. הוא הספיק להשתחרר, לרדת ממדים ולרכוש לעצמו טלפון חכם שמחבר אותו בכל רגע נתון לספקולציות והתקוות של התקשורת בארגנטינה. הם עדיין מאמינים שם בארגנטינה: מאמינים במסי ופאבון, תולים תקווה בחולצה התכלת-לבן וחוששים מהגרוע מכל. בדיוק כמוני. בדיוק כמו כל ארגנטינאי שידליק הערב את הטלוויזיה ושמרגיש שהעבר עוד לפנינו.