כשהייתי ילדה קטנה אבא שלי לקח אותי לאחד ממשחקי הדרבי הירושלמים. אלו היו זמנים לגמרי אחרים מעכשיו: הפועל קטמון עוד לא נולדה, בית"ר עוד לא סבלה מהמוניטין הבעייתי שלה, ואני, כמה עצוב, עוד לא התנשקתי עם אף אחד. באצטדיון, שהיה ממש קרוב אלינו הביתה, ראיתי את אבא שלי כמו שלא ראיתי אותו לפני; מלא שמחה, מתרגש, צועק וקופץ. ואני? קצת פחות התלהבתי. כשחזרנו הביתה ואמא שאלה אותי איך היה, סיפרתי לה לפרטי פרטים איך הזוג שישב מולנו לא הפסיק להתנשק ושזה היה נראה לי רטוב, לח ולא כיף במיוחד. כבר באותו יום הבינו כולם שאני טיפוס פחות ספורטיבי והרבה יותר רומנטי.
וזה המשיך ככה שנים: קודם רומנטיקה, ואז כדורגל. עד עכשיו הקשר היחידי שלי למונדיאל היה כשניסיתי להרשים את הגברים בחיי; לדבר עם אבא על משחק שמעניין אותו, לבלות ערב עם הבנים מהכיתה או להפגין בקיאות בנבדלים וסטטיסטיקות במהלך דייט. אני אפילו זוכרת שבמונדיאל הקודם מישהו לקח אותי להקרנה של משחק בפארק על מסך ענק. מביך להיזכר כמה התאמצתי להוכיח שאני מכירה את השחקנים והנבחרות כשבעצם רק רציתי שנתמזמז על הדשא כמו הזוג החרמן ההוא באותו דרבי ירושלמי. בואו נגיד את זה ככה; אם תשאלו אותי מה הדייט שלי לבש - אני אזכור כל פרט. תשאלו אותי מי שיחק - אפילו אלוהים לא יודע.
והנה הגיע לו מונדיאל 2018 ברוסיה. אם הייתם מספרים לי אז, בימים הלחים ההם על הדשא מול מסך הענק שאני אבטל תכניות עם חברות, אקנה בירות ופיצוחים, ואפנה ערבים בחיי בשביל משחק כדורגל - כנראה הייתי בורחת כמו חוליגן שהתעסק עם הצד הלא נכון של פוטין, אבל משהו השתנה במונדיאל הנוכחי. כן כן, משהו השתנה. אני מחכה וצופה. מתחממת ולהוטה - וואט דה פאק? מה קרה כאן?
אז כן, בסוף הבנתי; המונדיאל עושה לי את זה. אני צופה בכל המשחקים, קוראת כל מילה וטור פרשנות, מכירה שמות של שחקנים(!), של מאמנים(!!), ומזהה נבדלים עוד לפני השריקה (איפה אתה הבחור ההוא מהפארק? תראה מה נהיה ממני).
בחודש האחרון גיליתי אירוע כלל עולמי נדיר שהוא חגיגה צבעונית מטורפת. בואו נודה שזה קצת כמו האירוויזיון, לא? הצילומים מרהיבים, הקהל מרים והשחקנים מורעלים. אוי כמה שזה יפה. מדובר בחגיגה בלתי נשלטת של רגשות. מספיק מבט אחד באוהדים הבוכים בסוף כל משחק כדי להבין את התמצית של כל מה שאני אוהבת במונדיאל: העיניים המסורות וההערצה חסרת התנאים הזו - פאק, זה ממכר; העצב המדבק שמרוח על פני הילדים והילדות הקטנים כשהקבוצה שלהם הולכת הביתה זאת אשכרה טרגדיה יוונית שמתרחשת אל מול עיניך; ואלוהים, אם זו לא רומנטיקה, אז מה כן? אם בשביל ליהנות מטרגדיה יוונית אני צריכה להבין במושגים כמו "טקטיקה" ו"בישולים" אז בקטנה ובכיף - זה לגמרי שווה את זה.
השיא בשבילי הגיע בדמות נבחרת בלגיה. כן, מתברר שאני אוהדת שרופה של השדים האדומים, ודווקא בחודש הכי חם של השנה האודם שלי עשה הסבה מקצועית לשילוב בין זיעה וצבעי פנים. זה התחיל במשחק מול תוניסיה שם התמגנטתי לטלוויזיה כשצפיתי בשילוב הנדיר הזה בין "בישולים" ל"טקטיקה". ראיתי קבוצה חזקה שכוללת חלוצים מופרעים שמתאבדים על כל כדור, מגינים חכמים וערמומיים, ומעל כולם - טיבו קורטואה - השוער שצריך לקבל פסל בסגנון סדאם חוסיין במרכז בריסל. בנבחרת המצוינת והמקצועית הזו יש אנשים שמשחקים כמו חיות רעות אבל בלי גרם של אלימות. התאהבתי.
כן, התאהבתי בקבוצה הבלגית כי הם לא סופרסטארים - הם מגיעים בכל הגדלים, הצבעים והתסרוקות, ועדיין מצליחים לייצר אופי משחק שאופייני רק להם. המיקס הזה של שחקנים ותרבויות גרם לי להבין שכך נראית האוכלוסייה הכללית בבלגיה - ומה עשיתי רגע אחרי שהבנתי את זה? נשבעת שפתחתי גוגל וחיפשתי טיסה לבריסל. מסי? רונאלדו? ניימאר? יותר כמו לוקאקו, אדן הזאר ודה בראונה בשבילי.
אז אם אתה, הדייט ההוא מהפארק קורא את זה פתאום, אז תדע שלא השתגעתי, וכן, יש מצב שהפסדת אישה לחיים פתאום. כי מבחינתי לאהוב את המונדיאל זה בכלל לא לאהוב כדורגל - זה לאהוב את הטבע האנושי ולהתמסר לרגש שהוא טהור יותר מצחוק של תינוק; האוהדים מפנמה שבוכים מאושר למרות ההפסד כי הבקיעו שער אחד? מדהים! תנועות הידיים של שאקירי אחרי ששווייץ ניצחו את סרביה? בכי. כשבלגיה ינצחו היום את צרפת? אקסטזה מושלמת. "טיבו למות בעד מונדיאלנו" שיננתי לעצמי רגע לפני שעליתי לחימום לקראת המשחק הערב. לא יודעת מה עם האדומים מבלגיה - אבל אני מגיע מוכנה היום ב-21:00, ואין נשיקה צרפתית אחת שתעצור אותי.