ילדים בני שמונה ותשע שנחשפים בקיץ הזה למונדיאל בפעם הראשונה הם ילדים שגדלו על משחק שכולו כוכבים ממותגים ומועדוני-על שהם למעשה חברות בע"מ. הם צורכים מרצ'נדייז יותר משהם צופים במשחקים. ביקור אקראי בבית הספר של הבן שלי מגלה מאזן אימה בין חולצות רונאלדו-ריאל לחולצות מסי-ברצלונה וקרב צמוד בין תיקי גב של ניימאר-ברזיל לקלמרים של בופון-יובנטוס. מזל שפעם בארבע שנים מגיע הטירוף של המונדיאל ומזכיר לנו שהמשחק הזה הוא הרבה יותר מעוד סחורה או טרנד. הצלחה של קבוצה לא נקבעת לפי רמת הפופולריות או כוח המכירה של הכוכב הכי מבריק שלה, אלא לפי היכולת שהיא מציגה על המגרש.
חצי מונדיאל מאחורינו, רבע הגמר כבר בפתח - וההפתעות נערמות. עיתונות הספורט, כהרגלה, שיווקה את הטורניר הזה כעימות חזיתי נוצץ בין כוכבי העל המוכרים לנו. אבל המציאות מספרת סיפור אחר לגמרי. אחרי שני סיבובים מלאי דרמות ורגעי שיא אנחנו מגלים את מה שכמעט שכחנו ואת מה שהילדים שלנו עוד צריכים ללמוד: הקבוצה תמיד תהיה מעל השחקן, לא משנה כמה הוא נוצץ; ומי שעובד קשה ולא מוותר יכול להגיע רחוק.
גם משחק שמינית הגמר בין פורטוגל לאורוגוואי הוצג לנו כעימות בין שני כוכבים ענקיים: כריסטיאנו רונאלדו הבלתי נלאה של ריאל מדריד מול לואיס סוארס המוחץ של ברצלונה. אך אחרי 90 דקות התברר כי למעשה היה זה עימות בין שתי פילוסופיות כדורגל הפוכות: נבחרת של שחקן מול נבחרת של קבוצה. אם רונאלדו הוא האס של פורטוגל, בנבחרת אורוגוואי האדם החשוב ביותר הוא לא סוארז או אדינסון קבאני (שהבקיע צמד נדיר ביופיו באותו המשחק), אלא דווקא המאמן אוסקר וושינגטון טבארס - מורה לשעבר בתיכון בן 71 שמנהל את קבוצת הכדורגלנים הבינלאומיים כאילו היו חניכים בפנימייה צבאית.
בזכות הגארה צ'רואה
אם יש קבוצה שמשקפת יותר טוב מכל אחת אחרת את הרוח הנושבת מהמונדיאל הזה ומה שאפשר וכדאי ללמוד ממנו זאת אורוגוואי. מדינה בת 3.5 מיליון תושבים בלבד (פחות ממחצית מאוכלוסיית ישראל), בלי משאבי טבע יוצאי דופן, תעשייה מיוחדת או ענף הייטק משגשג. מה שיש שם זה בעיקר כדורגל ונוסטלגיה, לאו דווקא בסדר הזה. כשטבארס קיבל לידיו את הנבחרת לפני 12 שנה לקדנציית אימון שנייה היא הייתה על הקרשים. מלבד הזיכרונות בשחור לבן מהזכיות בגביעים המוקדמים של 1930 ו-1950 לא היה הרבה במה להתגאות. לסלסטה ("התכולה", על שם החולצה) יצא שם של נבחרת אלימה וחסרת מעצורים שלא מציגה כדורגל יצירתי, בניגוד לשכנותיה הגדולות. טבארס לקח אחריות על כל מערך הנבחרות של אורוגוואי, מהנוער ועד הבוגרים, והחל בתהליך של חינוך מחדש שאת תוצאותיו ניתן לראות כיום. כדורגלנים מצוינים תמיד יצאו מאורוגוואי – כנראה יותר מכל מדינה אחרת בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה; טבארס הפך אותם לקבוצה.
תפיסת העולם של טבארס לא מתחילה בטכנולוגיות GPS מתוחכמות או במערכים נסוגים וחלוצים מזויפים, אלא דווקא במשמעת, בערכים ובהשכלה כללית. בכתבה שפורסמה לאחרונה ב"וול סטריט ג'ורנל" סופר שטבארס נוהג להרצות לשחקניו על גיאוגרפיה והיסטוריה כללית, אוסר עליהם להשתמש בפלאפונים בזמן הארוחה, ומכריח אותם לישון בחדרים משותפים לכל אורך הטורניר – גם כשמדובר במיליונרים מברצלונה, יובנטוס ופאריס סן ז'רמן. במשך 12 שנה הוא בנה סגל שחקנים מגובש ונחוש שהגיע להישגים יוצאי דופן בשני המונדיאלים הקודמים, וביחד עם צעירים חדשים כבר העפיל במונדיאל הנוכחי עד לרבע הגמר. מכל מדינות אמריקה הלטינית רק שתיים הגיעו השנה לשמונה האחרונות – ברזיל הגדולה ואורוגוואי, המדינה עם מספר התושבים הקטן ביבשת (למעט המושבות הצרפתיות הזעירות).
טבארס בנה נבחרת סביב ערכים שמוכרים לכולנו אך נדיר לפגוש בהם באצטדיוני כדורגל – צניעות, סולידריות, עבודת צוות, נחישות, דבקות במטרה, גאווה לאומית ומעל לכל – אמונה בלתי נגמרת ביכולת שלך לנצח כל משחק ולהגיע הכי גבוה שאפשר. במשחקים של אורוגוואי לא תמצאו תככים כמו בחדרי ההלבשה של ארגנטינה או ספרד, התחזויות תיאטרליות סטייל ניימאר או עיסוק אובססיבי במראה החיצוני כמו אצל רונאלדו. לא כל שחקני אורוגוואי מוכשרים כמו סוארס וקבאני או חזקים כמו הבלם והקפטן דייגו גודין, אבל כולם נלחמים עד טיפת הזיעה והדם האחרונות. השחקנים הצעירים שעלו לראשונה לשחק במונדיאל הזה נראים פחות או יותר כמו שחקן ממוצע בליגה הלאומית בישראל, אבל הלחימה והנחישות שהם מציגים על המגרש, ובעיקר המוטיבציה שלהם להצליח, היא מה שמפריד אותם מאחרים.
אחד מאותם צעירים הוא לוקאס טוריירה, שחקן צנום בן 22 עם ברזלים על השיניים, שמתנשא לגובה של 1.68 ס"מ - הנמוך ביותר בסגל ואחד הנמוכים בטורניר כולו. זה לא הפריע לו להתלבש על רונאלדו במשחק נגד פורטוגל ולהציק לו ללא הרף. בזכותו שותק כמעט כליל השחקן שהבקיע רק שבועיים קודם לכן שלושער היסטורי נגד ספרד. באורוגוואי קוראים לזה "גארה צ'רואה" (על שם האינדיאנים שחיו שם לפני הכיבוש הספרדי) – לחימה עם הרגליים, עם הראש, עם הגוף, עם כל מה שיש, העיקר שלא יעברו אותך ולא יבקיעו לך שער.
קבאני חי את החיים – ואת החלום
יום לפני הניצחון על פורטוגל בזכות צמד השערים של קבאני התפרסם באתר "The Players Tribune" טקסט ששופך אור מיוחד על הערכים שהופכים את אורוגוואי לנבחרת יוצאת דופן ונותנים לה ערך מוסף מול מוכשרות ממנה. קבאני התבקש לכתוב מכתב לילד שהיה בגיל תשע – כמו אותם ילדים רבים ברחבי העולם שנחשפים בימים אלה לראשונה למונדיאל ולא ישכחו אותם לעולם, כמו הבן שלי היום, כמו שאני הייתי כשצפיתי לראשונה בדייגו מראדונה מבקיע את שער יד האלוהים מול אנגליה ב-1986. המכתב הזה מספר הרבה על תפיסת העולם והערכים שחשוב כל כך להעביר באמצעות הכדורגל לדור הבא שצופה בו עכשיו.
קבאני נזכר במכתב במגרשי העפר בהם התחיל לשחק בעיירה הכפרית סאלטו. הוא מבטיח לאדינסון הצעיר שכל חלומותיו להצליח ככדורגלן יתגשמו, אבל מוסיף עוד משהו חשוב: שלא הכל מושלם ונהדר בצמרת הכדורגל העולמי. אולי יש לך כסף ותהילה ואתה חי את החלום – אבל זה לא אומר שאתה מאושר. כי בסופו של דבר כבר אין לך משהו שאי אפשר לקנות בכסף – את החופש שלך. "כשאתה ילד אתה חי באשליה שהאדם הכי מוצלח הוא זה שיש לו הכי הרבה רכוש", כותב קבאני, "אבל כשאתה גדל אתה מגלה שהאדם המוצלח ביותר הוא זה שיודע לחיות את החיים".
הצניעות הזאת והאמונה הפשוטה ביכולת שלך לנצח כל יריב – כפי שראינו גם אצל נבחרות אחרות במונדיאל הזה (למשל יפן שנתנה הופעה הרואית נגד בלגיה, רוסיה שהדיחה את ספרד או השוודים שמאיימים להגיע עד חצי הגמר) הם מה שהילדים שצופים במונדיאל לראשונה צריכים לזכור ממנו. כדורגל הוא הרבה יותר מהשחקנים שמככבים בו, המרצ'נדייז הממותג שמוכרים להם והקבוצות שזוכות בגביעים. כדורגל יכול להיות גם בית ספר לחיים, רק צריך להסתכל במקומות הנכונים ולשים לב טוב-טוב. לא תמיד הכוכב שמבקיע את שער הניצחון הוא זה שאתה אמור להעריץ ולחקות. בפעם הבאה שתצפו במשחק עם הילדים שלכם תציעו להם להסתכל קצת פחות על רונאלדו ומסי ויותר על טוריירה וגודין.