דייגו ארמאנדו מראדונה הוא בעיני הספורטאי הנורא ביותר אי פעם, לא פחות. כדורגלן שזכה לתהילה בזכות השקר הגדול ביותר בתולדות הספורט. מה שהוא קורא לו "יד האלוהים" היה למעשה מופע הרמייה הדוחה ביותר בהיסטוריה. גרוע הרבה יותר מבן ג'ונסון, גרוע פי עשר ממשחק השרוכים (וממשחק השרוכים 2). וכשמנקים מהרזומה שלו את הגביע העולמי של 86' במקסיקו, שכאמור הושג במופע האימים של יד-מלך השקרנים (לא אלוהים ולא נעליים), מגלים שתכל'ס הגמד העגלגל והמגעיל הזה לא עשה כלום בקריירה שלו. אה נכון, אליפות עם ברצלונה. יופי, את זה גם תיירי הנרי יכול לעשות.
לאורך כל הקריירה שלו, כשחקן, ככלום (שמוערץ בארצו כיוון שהביא להם תהילת עולם, שייחנקו איתה) וכמאמן, היווה הגמד השעיר מופת ודוגמה להתנהגות ספורטיבית למליוני מעריציו השוטים, ביניהם גם לא מעט ילדים - מסומם, אלכוהוליסט, בוגד, אדם שמסתמך אך ורק על איזו מתנה שקיבל מהטבע, ולא משקיע טיפת מאמץ. ממש יצירה להתפאר בה. כולם מוזמנים ללמוד ממנו.
בכל פעם שהגמד הרוחני הזה עמד למות, וזה קרה לא מעט - הכנסתי למקרר בקבוק של יין נתזים. לא הייתי מבזבז עליו שמפניה, אבל שיהיה מה לנער ולפתוח כשגוש השקרים הזה יחזיר ציוד. זה לא קרה, וחבל. העם הארגנטיני היה מתאבל עליו שבועיים, ועובר הלאה. שאר העולם היה נאנח אנחת רווחה גלובאלית. הכותרות בעיתונות הבריטית היו מחייכות: "מותו של הרמאי הגדול אי פעם". ככה יעשה למי ששם עצמו לאלוהים בשר ודם.
והנה, המונדיאל הנוכחי הגיע, וערימת החרא הזו מדברת מול המיקרופונים, משמיצה את פלה, נכנסת בפלאטיני - אנשים שבציפורן שלהם עשו יותר ממנו ויש להם פי אלף כבוד מלגדול התככנים והשקרנים. ובמה הוא מתפאר, האידיוט? בזה שלשאר הנבחרות בטורניר אין את מסי. כאילו שליונל גדל בארגנטינה, שיחק שם בליגה, ומערכת משומנת של גילוי כישרונות צדה אותו ברחובות בואנוס איירס. דייגו הדוחה שכח שמסי גדל מגיל צעיר מאוד בברצלונה, הרחק מגלגלי האסאדו, הרחק מהצל שלו עצמו. לארחנטינה יש את מסי כי הקטלונים עשו ממנו שחקן, לא כי דייגו גידל אותו בצלמו.
