מונדיאלים גדולים, חוץ מזה שהם אירוע יחצ"ני בסדר גודל עצום לכדורגל, מבשרים בדרך כלל גם על תחילתן של תקופות חדשות בכדורגל העולמי – על התחדשות טקטית או פילוסופית במשחק. השאלה היא האם אחרי שראינו 56 מתוך 64 המשחקים במונדיאל הנוכחי אנו יכולים להצביע על מגמה חדשה. התשובה, איך לא, קשורה במוריניו.
איך מוריניו? לא בגלל ההגנה. ביום שישי תפגשנה הולנד וברזיל למשחק רבע גמר מסקרן במיוחד, שיפגיש בין הנבחרת שהביאה את הבשורה הפילוספית האמיתית הראשונה ב-1974 עם הטוטאל פוטבול, לבין זו שמאיימת להפוך למבשרת של העת החדשה עם "פילוספיית ה-9", שהמורה הרוחני שלה הוא אותו מוריניו. ואין זמן טוב מזה לבחון את אותה פילוספיה חדשה.
ההבדל בין אוחנה וגרנט למוריניו
אלי אוחנה - זה שירד ליגה עם הרכב שכלל את לויטה, דה סילבה, יבואה, ידין, ישראלביץ', משומר, בן לוז ועוד – כמו רוב מאמני ליגת העל יטען בוודאי בתוקף שמאמן טוב כמו השחקנים שלו ויש בזה מידה מסוימת של צדק, אלא שפילוסופיית המשחק היא לא המערך איתו בוחר המאמן לעלות, גם אם הוא מתמיד בו שנה שלמה, וגם לא החילוף הנכון או הלא נכון, אלא דרך תפיסת המשחק בעיני המאמן וההצלחה ליישם אותה ברוב שלבי העונה.
השאלה שצריכה להישאל בהקשר הזה היא האם יש בדרך עקרון רציף שחוזר על עצמו, או אותו אופרטוניזם שבסיסו התפיסה כי הכדורגל יישאר אותו כדורגל והמאמן לעד יהיה תלוי בשחקנים שלרשותו ובמערך בו יחליט להציב אותם. בקיצור, האם אתה בונה את הקבוצה על פי תפיסתך או מנהל את מה שמכתיבים לך בדרך שנראית לך הטובה ביותר באותה סיטואציה.
אם תרצו אלו בדיוק ההבדלים בין מוריניו, ונגר, אריגו סאקי, שלמה שרף ודומיהם, שלעולם ישחקו את הכדורגל שלהם לבין עושי דברם של בעלי הממון המוכנים לקבל כל קבוצה כמו אוחנה ואותו אברהם גרנט שאתם מכנים מאמן. הגרנטולוגים ביניכם מוזמנים לעצום רגע עיניים ולנסות להיזכר בפעם האחרונה שאברם דיבר על תפיסת העולם שלו כמאמן. עכשיו טקבקו.
שו הדא 9?
מבלי להיכנס לדיון הארוך על התקפה, הגנה וסגירות אלכסוניות, הדבר הבולט ביותר הוא שמשחק הכדורגל עבר שינוי בשנים האחרונות, ואחרי שהוא התפתח ברמה הטקטית למקומות שקשה מאוד לחדש מהם, השינוי עבר לתחום הפיזיולוגי. השחקנים הפכו לאתלטים ברמה גבוה יותר, למהירים וגבוהים יותר ומבחר השחקנים שהם טובים עד טובים מאוד בכל הפרמטרים הפך לרחב הרבה יותר.
גאונים מזהים את מה שיקרה בניגוד לסתם אינטלגנטים (ושגיא כהן) שמזהים את מה שקרה. בארץ הקודש וזריית החול הפך מוריניו לשם נרדף למשחק הגנתי, אולם הגדולה של המיוחד היא שהוא היה מהראשונים לזהות את המגמה ותרגם אותה לדרך בניית הקבוצות שלו. השילוב של ראיית הנולד, היכולת להכין מה שקוראים בכדורסל "טרפים" (מלכודות) לקבוצות יריב וניהול משחק ברמה הגבוהה ביותר היא שהפכה את מוריניו לבולט מעל מאמנים כמו בניטז שזיהו גם הם את המגמה אך נכשלו בפרמטרים האחרים.
פילוסופיית ה-9 אם כן, היא בניית קבוצה לפי העקרון שבכל עמדה יהיה שחקן באותה רמה עם מחליף ברמה דומה. באידיאל, כפי שקרה בצ'לסי של מוריניו וכפי שקורה היום בברזיל, כל השחקנים הללו יהיו "שווים" ציון 9 עם סטייה של חצי ציון למעלה או למטה (שחקנים שהם 10 אין כמעט, 9 יש כמה עשרות, 8 כמה מאות וכן הלאה).
היתרון בקבוצה כזו היא הורסטיליות הרבה שהיא מאפשרת במעבר בין משחקים מול ווסט ברומיץ' בהם אתה צריך ליזום וגם להבקיע לבין משחקים מול ברצלונה בהם אתה צריך להתגונן ברמה הגבוהה ביותר ועדיין להיות מסוגל להבקיע. והקבוצות של מוריניו, למרות מה שמספרים לכם, מבקיעות הרבה ויודעות לנצח משחקים מול כל יריבה. קבוצות מהפילוספייה ההגנתית של איטליה 1990 נכשלו בדיוק בגלל ההבדל הזה.
הערת אגב - ארסן ונגר, הפילוסוף היחיד בדור המאמנים הנוכחי שמשתווה ברמתו למוריניו ואף עולה עליו, מיישם בארסנל תיאורייה דומה לזו של מוריניו אך עם קידוש הנאת הצופה כערך עליון ונסיון לשלב שחקנים שהם 10 במערך, בדיוק הניסוי שמוריניו ייאלץ לעשות השנה בריאל מדריד. ונגר נכשל בגלל גאווה המונעת ממנו לרכוש את השחקנים שהם 9 מוכח והתעקשות לבנות ולגלות אותם בעצמו, אבל הוא נותן לנו תקווה שהדור הבא של פילוספיית ה-9 יכול להיות מהנה אף יותר מכל קודמיו (ברצלונה היא לא דוגמא, היא פשוט יצור כלאיים נדיר שספק אם יקרה שוב).
ברזיל. הולנד. אלוהים
למרבה האבסורד דווקא בברזיל, הלוגו של הכדורגל האנכרוניסטי עד לא מכבר, בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר השינוי הפיזולוגי והטכני של השחקנים. היחידי שנראה כמו הברזילאי שכולנו מדמיינים משחק פוצ'יבולי הוא רוביניו אבל שאר הסגל נראה יותר כמו אצנים אמריקאים. כולל קאקה שהוא גבוה, מהיר ושרירי יותר מכל הנבחרת האגדית של 1982.
הסגל שבחר דונגה, בדיוק כמו זה שבונה מוריניו בקבוצות שלו, הוא לא סגל הגנתי או אפור, הוא פשוט סגל מאוזן עד אימה שמאחוריו עומדת אותה תפיסת עולם שקראתי לה כאן פילוספיית ה-9. כשאתה מאמן ברזיל חומר השחקנים שלך מאפשר לך לבחור את תפיסת העולם, בניגוד לנבחרות קטנות יותר בהן באמת המאמן מוגבל הרבה יותר.
יש לשער שאם ברזיל תעבור את הולנד ואף תזכה בגביע יותר ויותר מאמנים יפנימו את השינוי ויילכו בדרכו. כרגיל, מי שעומדת בדרך כמגינה של הכדורגל שמקדש טכניקה אישית ותיאום התקפי היא הולנד. כרגיל, היא תכשל. מזל שיש אחד מראדונה. אלוהים ישמור.