הקלישאה אומרת שכדורגל מקרב לבבות ומגשר על פערים. זובי. כל אוהד כדורגל יגיד לכם שאם יש משהו בחבר טוב שיכול להגעיל זה חוסר היכולת שלו לתפוס למה הקבוצה שאותה הוא אוהב היא התגלמות כל הגועל נפש בעולם. ספק רב גם, אם יש עוד משהו שיכול להוציא מאדם נורמטיבי אמירות שקוראות לפיצוץ באולם מסוים בת"א שמכיל 11 אלף אוהדים, אפילו כשחבר טוב שלו יושב שם מאושר.
האבסורד הוא שכל אותם אנשים שמספרים לנו בכתבות סמי דקומנטריות ומולטי מגניבות על הכדורגל כגשר, הם אלו שמנהלים דיון על האם מותר בכלל לנו כיהודים לאהוד את הגרמנים. הגרועים שבהם משכנעים אתכם שזה בסדר כי זו גרמניה "אחרת", הגרועים הרבה יותר אומרים לכם שאסור לשכוח ומצטטים איזה מנהיג כושל מהעבר. הנה כמה טיעונים לא מלומדים למה דווקא הפוך.
לשנוא את גרמניה זה לא רלוונטי, כמו יאיר לפיד
אם יש משהו שאנחנו, ימנים ניאנדרטלים, אוהבים לשנוא חוץ מערבים זה את הגרמנים. ציונות. אני באופן אישי מתעב את השפה, לא אוהב את החיתוך בדיבור, לא את הפרודיה ביוטיוב על היטלר, בטח לא את הכדורגל ה"מלהיב" של יוגי לב ואפילו הייתה תקופה שסלדתי מבלונדיניות (למרבה האירוניה זה קרה בגלל איזו גרמניה בלונדינית ששברה לי את הלב לפני כמה שנים. נאציות, אלה).
עד היום, הכותרת הכי טובה שנתקלתי בה היא "גרמניה, לצערנו" אחרי עוד ניצחון גרמני קלאסי, אלא שמאז עברו הרבה מים בכל מיני נהרות ברייך ומה שהיה פעם מקורי, צודק ושנון הפך למאוס, לא רלוונטי ומעצבן. בדיוק כמו יאיר לפיד.
אני כמובן לא מדבר על השואה, אלא על השיוך של כל דבר שהנבחרת הזאת עושה ל"אופי הגרמני" שמסוגל לעשות את הדבר הנורא ההוא, למרות שהוא יכל לקרות (וגם קרה ובשמחה) בעוד מקומות. אפילו כשהדברים הפוכים, או מנוגדים לאותו אופי זה מתויג כנסיון להתשחרר. כאילו אנחנו בתחרות ומי שמזכיר את השואה מוכיח שהיא מאוד חשובה לו והוא, בניגוד אליכם, לא שוכח את ההיסטוריה שלו.
בקיצור, אם בא לכם ללכלך בכיף על אותם בעלי דעה, הדרך היחידה היום היא להצטרף למחנה שמנגד, גם אם זה אומר להיות בעד גרמניה ליום אחד.
ואולי זה פשוט משהו אישי, כדי להוכיח לעצמי שהתגברתי ויום אחד, אולי, עוד אוכל להיות שמאלני חכם. וחוצמזה שיש משהו מאוד כיפי בלאהוב את זו שכולם שונאים ואתה מרגיש שלא ממש בצדק (שיט, אני נשמע כמו אוהד הפועל ת"א. למחוק. בעצם למחוק את כל הפסקה הזאת. מה אתה הומו?).
ספרדי יבש
ביורו האחרון ספרד הביאה בשורה. 4-4-2 בלתי מתפשר, התקפי ויעיל במיוחד עם הרכב שקשה למצוא בו פגמים ואחד דויד סילבה שנתן את האקס פקטור. אחרי שנתיים וחילופי מאמנים לא מוצלחים במיוחד מה שאנחנו מקבלים עכשיו זו מעין גרסה ספרדית לעקשנות הקשטנית בדמותו של דל בוסקה המעצבן (ואל תאשימו את גילו, אראגוניס מבוגר ממנו).
הכדורגל המשעמם וההזדקקות לעזרה משופטים מול נבחרות בינוניות מינוס לא גורמות למאמן לשתף יותר את דויד סילבה, להסיט את דויד וייה לאמצע כשטורס עוד במגרש (לגבי האחרון – לא הייתי מוציא אותו מההרכב בשום אופן) או חלילה וחס לוותר על קשר אחורי אחד.
המאמן המעצבן הזה, יחד עם המיאוס מברצלונה, השעמום מוות במשחקים שלה ועוד מספר סיבות שקשה לשים עליהם את האצבע במדיוק (זחיחות אולי?) הופכות את ספרד לנבחרת שפשוט לא באה טוב במונדיאל הזה. אז יאללה, הביתה.
זרועות, החוק
האתרים מסקרים את זה באובססיביות, העיתונים חוגגים ועשרות אלפי אנשים צופים – לא, אנחנו לא מדברים על הצעדה לשחרור גלעד שליט אלא על איזה תמנון מפגר שיודע לחזות את תוצאות משחקיה של גרמניה וסוחף אחריו את מטומטמי העולם ובייחוד את כלי התקשורת, שנדמה כי עושים הכל כדי לדבר כמה שפחות על כדורגל במונדיאל הזה. נכון, עד היום הוא 5 מ-5, אבל הנה לכם תיאוריה - יכול להיות שהוא לא באמת נביא והוא פשוט הולך לדגל שהצבע האדום יותר דומיננטי בו? מדהים!
אגב, התמנון התלבט, התיישב באמצע ובסוף הלך לדגל הספרדי (אתם יודעים, זה עם יותר אדום, אבל לא הרבה יותר). מעניין אם באתרי ההימורים שינו את היחס על תיקו וספרד עולה.
צוות לעניין
אם עוד לא השתכנעתם שגרמניה היא זו שאתם בעדה הערב תנסו רגע לחשוב קדימה. כי אחרי החצי גמר הזה יש עוד משחק אחד, די חשוב, שנקרא גמר גביע העולם בכדורגל. שערו בנפשכם איזה יופי יהיה לראות את הולנד פוגשת שוב את גרמניה למשחק שהוא שחזור הגמר ההוא מ-1974 עם הרבה טוויסטים שחלו מאז בעלילה. מפגש שגם אם אתה לא אוהד של אחת הנבחרות יש לך המון פרמטרים לבחור צד על פיהם. בקיצור, גמר קלאסי.
עכשיו דמיינו מפגש סימפטי בין הולנד לספרד ואת דל בוסקה מגיב אחרי שער. השתכנעתם? אם לא תמיד נוכל לשלוף את הטיעון הממצה – שונאי גרמנים שכמותכם- שיהיה פשוט הרבה (הרבה!) יותר כיף לראות את הגרמנים מפסידים את הגמר בדקה ה-90.