בדקה ה-67 במשחק של ניגריה נגד דרום קוריאה היה ברור שלא משנה מי תצא מהמפגש כשידע על העליונה, יש רק ניצחון אחד שייזכר מהמשחק בדרבן. זה של איגביני יעקובו. על רוזנטל.
כבר כמה ימים שמטרטרים לי שבמונדיאל הרמה לא חשובה, ש-0:0 הוא חווייתי כמו 4:4 ושאסור לקטר על שום דבר שקשור בכל דבר שקורה בגביע העולם או ברדיוס של לא-משנה-כמה ממנו. זו ההזדמנות שלי להיות עד למשהו גדול באמת.
והיום גיליתי שאולי כולם צודקים. הרי מי צריך גול במספרת כשיש החמצה כמו של יעקובו? אני יודע שיש שיחלקו עליי ויגידו שרוזנטל היה יותר פנוי ושיש החמצות הרבה יותר משעשעות אבל בדיוק כאן גודל המעמד נכנס לתמונה. רוני כולה החמיץ מול אסטון וילה באנגליה האפורה של תחילת הניינטיז, יעקובו בחר את המקום והזמן הנכון להיזכר לדראון עולם וכל הכבוד לו. יש עורכים ב-ONE שעדיין לא הצליחו לשלוט בלסת שלהם ברמה מספקת בשביל לסגור את הפה אחרי ההחטאה שעלתה לניגריה בשמינית גמר.
אם לשים לרגע את הצחוק, האושר מהחוויה וכל הבולשיט הזה בצד, זה הזמן להתמסר לכאב ולתת את הבמה לאלו שקיפחו הזדמנוית להחיות, להעצים ולתת בוסט רציני לקריירה, ועדיף בסדר עולה (איגבני ייעדר מחוסר בערך ספורטיבי, עמכם הסליחה), כי אין יותר כיף מלהספיד שחקנים עוד לפני שנגמר ואחר כך לצאת טמבל.
3) פאביו קנאברו - המקבילה האיטלקית של מוראד מגמאדוב אותת לפני פתיחת המונדיאל שהגיע הזמן לומר שלום כשחתם באחת מהמדינות האלה שנגמרות ב"סטן", אבל רגע, חכה, תן עוד תאקל יפה לעין או תפיסה בחולצה לפני שאתה הולך. הבלם בישל במו רגלו הקצרצרה את שער השוויון של ניו זילנד מול איטליה ונראה שאם מישהו לא לא יזכיר לאיטליה שהסיפור עוד לא נגמר, שירת הברבור של אחת הבלמים הגדולים בהיסטוריה (כן, בהיסטוריה) תהיה בסגנון בריאן אדאמס (=גרועה).
2) דידייה דרוגבה - במבט שני על הסגל של הכתומים נראה דווקא שלחוף השנהב יש עוד שחקנים, אבל המלל האינסופי על החלוץ החסון אך הבכיין עשה את שלו. ישחק, לא ישחק, למי איכפת?
1) וויין רוני - איפה נעלמת? לפני המונדיאל הבטיחו שזה הרגע, שהכושר בשיא, שהנבחרת על הגב שלו ושכשהוא לבד הוא הכי טוב. אפשר להאשים את העובדה שאף אחד לא תומך בו מהקישור, אבל בעיני אין עדות טובה יותר להבדיל בין גודל האשכים של מי שהזרקור עליו: לואיס פביאנו תופס את הכדור ביד וכובש צמד, רוני אפילו לא מנסה. מחר ההזדמנות האחרונה.
הכתוב הינו טור דעה
