רגש. זה מה שהיה בעיקר במשחק הפתיחה של מונדיאל 2010 בין מקסיקו לדרום אפריקה. רגשות כנים ואמיתיים שהגיעו לשיאם עם שריקת הפתיחה, שברו את שיאם עם שער היתרון של הבאפנה באפנה והמשיכו עם החיבוקים האמיתיים עם היריבים ממקסיקו אחרי שריקת הסיום.
יום החג של היבשת השחורה היה חג של ממש. נסיעה של חצי שעה לכל היותר הפכה לנסיעה של שלוש שעות וחצי באוטוסטראדה הבלתי נגמרת של יוהנסבורג. במהלך הפקק הארוך ביותר שזכור לי, אלפי אוהדי דרום אפריקה חגגו, שרו ושמחו, כאילו הם לא מודעים לכך שהם עוד יאחרו למשחק.
אולי זאת היתה דרך להסיט את תשומת לב התיירים שסבלו בדרכים והחלו להתגעגע כל אחד לביתו, אבל השמחה היתה כנה ואמיתית. ברדיו המקומי דיווחו על מרכזים של אנשים שהתקבצו לראות את ההיסטוריה ואפילו כשקו השידור לפרשן הרדיו המקומי נותק, השדרן הודיע: "חבר'ה, זה יום חשוב. אנחנו סולחים על הכל".
נחיל האנשים שזרם ל"סוקר סיטי סטדיום" החל משעות הצהריים היה דומה לנחיל האנשים שזורם לדרבי התל-אביבי, רק תכפילו פי שישה. אפילו המוכרים בצמתים, שעומדים כבר ימים ארוכים עם אותם הדגלים שהם לא מצליחים למכור, התחילו לעשות קופה של ממש. האמת, זה לא בגלל הדגלים. הם פשוט החלו למכור אטמי אזניים נגד הווזאלות הרעשניות. במחיר סמלי נפתרים מכאבי הראש. חבל שאין להם יועץ שיווק שהיה מציע למכור את האטמים ב-200 ראנד. עדיין היו קונים.
להוציא את הפקק, לא היו תורים בכניסות והכל עבר על מי מנוחות. מי שחשב שהאבטחה תהיה קפדנית, כדאי שיחשוב שוב. גם הראש של השוטרים והמאבטחים היה במשחק. 84,460 האוהדים שהגיעו למשחק (תאמינו או לא, היו כיסאות ריקים) סיפקו טבעת אנושית מרשימה והנאום המרגש של נשיא פיפ"א, ספ בלאטר ונשיא דרום אפריקה, ג'ייקוב זומא, הרעיד לבבות. כשבלאטר נאם, אפילו הווזאלות היו בשקט. כך ייעשה לאיש שהביא את המונדיאל הראשון לאפריקה.
הקהל הדרום אפריקני איכזב. נכון שהמספרים היו עצומים אבל לא שמעו שיר אחד או קריאת עידוד מסודרת. אפילו "אל אל ישראל" אין להם. בדרום קוריאה של 2002 "השדים האדומים" הרעידו את העולם עם עידוד מרשים, המקומיים הפעם הסתפקו בווזאלה. לא מובן מאיפה הכוח לנשוף בכלי הזה כל כך הרבה דקות.
האוהדים של דרום אפריקה יודעים מה זה נבדל?
במהלך המשחק, התחושה היתה שאם בישראל יש 7 מיליון מאמנים, בדרום אפריקה יש רק את אלברטו פריירה כי האוהדים עצמם עושים רושם כאילו לא ממש מבינים כדורגל. אוהבים מאוד, אבל חלקם עדיין לא סגור על המונח "נבדל" ודי מרוכז בתשומת הלב העצומה שהוא מקבל מהעולם.
לעומת זאת, המקסיקנים הם ישראלים לכל דבר. את האוהדים מנהיג אוהד אחד שעומד עם הגב למגרש ונוזף קשות כשהסובררואים הרבים לא מצטרפים לשירה, האוהדים הוותיקים מזכירים את אלו משער 2 בבלומפילד שרק מתלוננים על כל שחקן והשחצנות המקסיקנית שהם הולכים לפרק את דרום אפריקה, מזכירה אותנו אחרי כל הגרלת מוקדמות מונדיאל או יורו. לפני המשחק הוויכוח בין אוהדי מקסיקו היה בכמה שערים הם ינצחו. מי האמין שאלו עם הזמבורות כמעט שלחו אותם הביתה.
פדרו, איש עסקים מבוגר ממקסיקו סיטי שישב ליד עטוף בפונצ'ו עם סומבררו ענק, הסביר כל קריאת עידוד. החלק המשעשע במיוחד היה שניות לפני כל בעיטת שוער של השוער הדרום אפריקני. המקסיקני עומדים כמקשה אחת, מניפים את הידיים עם קריאות "אואואואואואו..." עד שהוא בועט ואז הם צועקים לו "חמור טיפש" בספרדית. פדרו טוען שזה מביא מזל רע, אבל כנראה שבאפריקה זה לא עובד.
ואם אמרנו ישראלים, אז איך אפשר בלי נציגות יפה של היציע המזרחי מ"טדי"? כמה אוהדי בית"ר ירושלים החליטו שהצרות מהבירה הספיקו להם והגיעו למשחק הפתיחה. על השאלה במי הם תומכים, הם ענו: "באנו עד יוהנסבורג כדי לעודד את...בית"ר. רק בית"ר". ישראלים נוספים מצאנו ביציאה מהאצטדיון כשהם מספרים על כך שהם הולכים לראות 30 משחקים כל המונדיאל. אשרי המאמין בדרכי הגישה של יוהנסבורג.
האוהדים המקומיים צריכים להיות מאוכזבים. הבאפנה באפנה הפתיעו את כולם עם כדורגל פשוט ויפה לעין והיו צריכים אפילו להכריע את המשחק בדקה ה-90 עם קצת מזל וחלוץ מוכשר יותר. למרות זאת, הם יצאו בתחושה של ניצחון. אולי זו ההכרה שהמונדיאל אכן אצלם בחצר האחורית וזה לא חלום, אולי זו הרוח של נלסון מנדלה שהביא את החופש למדינה השנויה במחלוקת, אולי זאת ההוכחה שדרום אפריקה היא לא רק פשע ועוני ואולי זאת פשוט העדות לכך שהעבר אולי שחור, אבל העתיד ורוד.
פיטר מסיללה ייצג את הכדורגל הישראלי בכבוד ואם הוא ימשיך ביכולת הטובה שלו הוא גם ייפרד ממכבי חיפה תוך שבועות ספורים. אוהד ישראלי שישב ביציע צעק לחברו: "אחי, מסיללה נכנס". זה מה שקורה כשצריכים להסתפק במועט. מזל שווינסט אניימה משחק, אחרת לא היה לנו אף קשר לגביע העולמי. רגע, פנסטיל עדיין בגאנה, נכון?
