כמה פעמים ביום אנחנו מוצאים סיבות לקטר? מתעסקים בעבר, נאבקים על ההווה ופסימיים לגבי העתיד? לעיתים נדמה שהחיים בישראל הם ריצת מרתון ארוכה ארוכה וקו הסיום המבטיח לא נראה באופק. ואז, מתחת לאף, אנחנו מבחינים במי שעבורם החיים מתנהלים כמלחמה יומיומית. אנשים שאיבדו ונפגעו בדרך, אבל לא הפסיקו לצעוד בה. אנשים שמעניקים לנו השראה עצומה. אנשים כמו החותרים הפראולימפיים של ישראל.
תכירו את מורן סמואל, ראובן מגנג'י ואולגה סוקולוב, שהולכים לייצג אותנו במהלך המשחקים הפראולימפיים בלונדון 2012. המשחקים ייפתחו ב-29 באוגוסט, בדיוק באותם אתרים ומתקנים ששימשו את האולימפיאדה. במשחקים הפראולימפיים צפויים להשתתף 4200 ספורטאים, שיתחרו ב-20 ענפי ספורט, ביניהם גם ענף החתירה האקדמית. החותרים שלנו לא נעזרים כלל ברגליים, שקשורות במהלך כל זמן החתירה. המטרה היא לחתור במהירות הקצרה ביותר למרחק 1,000 מטרים. תוצאה מצוינת נחשבת כארבע דקות, כשהממוצע הישראלי נמצא בין 4:12 לבין 4:15.
לשלושת החותרים היו כל הסיבות להרים ידיים ולהתייאש. הם בחרו דווקא להשתמש בידיים למטרות אחרות, שהביאו אותם לייצג את המדינה. חשוב להם לעשות את המקסימום, להגיע רחוק ואולי גם להביא מדליה, שתרים את המורל הלאומי אחרי האולימפיאדה האחרונה.
"הבנתי שאני טובה, ונשארתי"
עד גיל 24 הייתה מורן סמואל, כיום בת 30, בחורה רגילה ובריאה. מאז ומתמיד אהבה ספורט, ובייחוד כדורסל. היא הייתה שחקנית בולטת בענף שהקדישה את כולה לאימונים, וללימודי התואר הראשון. ואז, הגיע אותו בוקר שהיא לעולם לא תשכח.
בין השנה השניה לשלישית בלימודי התואר, במהלך יום שגרתי בחייה, נתקפה סמואל כאבי גב עזים וקשיי נשימה. היא נשכבה במיטה והתקשרה לאמבולנס. עד שהגיעו הפרמדיקים, היא כבר לא יכלה לזוז. "לא הבנתי מה קורה לי. לא הצלחתי לשבת, או לצאת מהמיטה. כאב לי מאוד", מספרת סמואל, "אני זוכרת שצבטתי את עצמי כשהשכיבו אותי באמבולנס, כבר לא הרגשתי כלום". לאחר שהגיעה לבית החולים בחיפה ויצרה קשר עם הוריה, נכנסה לניתוח בו גילו שכלי דם בגפה התפוצץ, וחיבל בתעלת חוט השדרה. "זה סוג של מום מולד בכלי הדם", מסבירה סמואל, "לא היתה דרך לדעת. פשוט פצצה מתקתקת". סמואל עברה שיקום ארוך בבית לוינשטיין, וכיום היא משותקת מהמותניים ומטה.
את, שכל חייך הערצת ספורט ושיחקת כדורסל, מוצאת את עצמך משותקת בכסא גלגלים. איך ממשיכים מכאן?
"מעולם לא הייתי אדם דכאוני. אני תמיד אופטימית, זה בגנים שלי. בשלוש שנים הראשונות התנתקתי מעולם הספורט והתרכזתי אך ורק בשיקום. זה לא שקיבלתי את המצב הגופני, אבל אני אחת שבנויה לראות את הטוב שבכל דבר. יש מחשבה מאוד רציונאלית במצב כזה - לקום כל יום ולהחליט שאני עושה בו את המקסימום. כזו אני".
בכל זאת, היו רגעי משבר, בכי?
"זה ישמע מוזר אבל אני באמת ניסיתי להתרכז בלשקם את עצמי. להורים היה קשה, וזה לא שלי היה קל, אבל האמנתי בעצמי, ביכולות שלי".
ואיך מכדורסל הגעת לחתירה?
"קודם כל חזרתי לכדורסל. היה מדהים לגלות את המגרש מחדש. הרגשתי בבית. זה היה בגיל 26, שנתיים לאחר המקרה. מהר מאוד התאמנתי בצורה מקצועית, אומצתי על ידי בית הלוחם תל אביב, חזרתי לצפות במשחק. במהלך הפרויקטים השונים הכרתי את לימור גולדברג, בת זוגתי, מתאמת ספורט הנשים בהתאחדות. חצי שנה היא נדנדה לי לנסות חתירה. אפשר להגיד שהיא זו שפשוט זרקה אותי לסירה. התחלתי להתאמן פעמיים שלוש בשבוע, ותוך חצי שנה במים זכיתי במדליית הארד הראשונה שלי. הבנתי שאני טובה, ונשארתי".
סמואל היא אחת המועמדות המבטיחות למדליה בתחום החתירה. היא זכתה השנה במדליית הזהב בטורניר באיטליה ונצרבה בתודעה כאשר בחרה לשיר את התקווה בעצמה, לאחר שנשכח הדיסק עם ההמנון והושמע בטעות שיר אחר. "זה היה פשוט רצון חזק שישמיעו את ההמנון של המדינה שלי", היא אומרת. "האמת שהלחנתי וכתבתי שיר לקראת היציאה למשחקים. הוא נקרא הרגע שלי לנצח', ובקרוב אני מקליטה אותו".
מרשה לעצמך לחלום על מדליה?
"בוודאי. אני מאמינה בעצמי, ביכולות שלי. זו אולימפיאדה ראשונה שלי, אבל אני שואפת רחוק. אם אזכה במדליה אקדיש אותה למשפחה ולאישה שלי, לימור. התחתנו במאי האחרון, ואני מרגישה שהיא הגיעה בדיוק בזמן. אישה מדהימה שאני אוהבת מאוד".
את עובדת כפיזיותרפיסטית לילדים במקצועך, כותבת תזה, חותרת בבקרים ובערב משחקת כדורסל. איך את עושה את כל זה?
"מסתדרים. בדרך כלל הכדורסל הוא בערב כך שזה לא מפריע לי, ואני באמת מקדישה את עצמי לעבודת הפיזיותרפיה כי חשוב לי לעזור לאנשים שעברו חוויה דומה. אני מקבלת תמיכה מארגון אתנה, שנותן לי מילגה חודשית, הוועד הפראולימפי ופורשטיין גזית- קרן להנדסה אזרחית. זה עוזר לי להתקיים".
נפגשת השבוע עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. איך היית מתארת את הפגישה ביניכם ומה את חושבת על ההתנהלות הכספית בנושא הספורט הפראולימפי בישראל?
"אני שמחה שהפגישה קרתה כי יש לי ביקורת על המדיניות, למרות ששרת החינוך, לימור ליבנת, דווקא הובילה מהלך שתרם לנו מבחינה תקציבית. חשוב לי שיכירו בספורט הפראולימפי כמקצועי לכל דבר ושנוכל להמשיך לעסוק בזה ללא מאבקים. נתניהו אמר לי שהוא מאחורינו, לא חשובה התוצאה".
מה את מאחלת לעצמך הלאה?
"העבודה שלי מאפשרת לעזור לאנשים במצבי והייתי רוצה להמשיך בדרך הזו. אני מאחלת לכל הספורטאים שנוסעים איתי להגיע במצב הפיזי הטוב ביותר, לתת את הכי טוב שאפשר ברגע החשוב. זה מה שאני מצפה גם מעצמי. כל השאר לא משנה".
"כשאני במים אני לא שט. אני עף"
ישנם סיפורים רבים ומרגשים בכל הקשור לספורט הפראולימפי, אבל בולטים במיוחד הם סיפורי הספורטאים שלא עסקו כלל בספורט טרם פציעתם, ועם השינוי במצב הגופני הגיעה גם תפנית חדה בחייהם. כאלו הם אולגה סוקולוב וראובן מגנג'י. הם חותרים בצוותא בשנים האחרונות, ונראה שגם מחוץ לסירה נוצר ביניהם קשר מיוחד.
סוקולוב בת 35, גרושה ואם לילדה. לפני שש שנים נפגעה קשה בתאונת דרכים, וכיום מוגבלת פיזית. היא סבלה משברים קשים באגן ועברה ניתוח לחיבור עצם הירך. סוקולוב עובדת כקופאית ראשית ברשת עדן טבע מרקט, ומאחר והיא אם חד הורית המתקשה להתפרנס, מוצאת עצמה מתרוצצת בין האימונים לעבודה.
מגנג'י בן 40, נשוי ואב לחמישה, מהנדס תעשייה וניהול במקצועו. בשנת 2002, כאשר שירת במילואים בגדוד נחשון במהלך מבצע "חומת מגן", נקלע לקרב במחנה הפליטים בג'נין ונורה ברגלו. הוא עבר ניתוחים ושיקום ארוך, ואת הנחמה לכאב החד הוא מצא בחיק המשפחה והחתירה. כשהוא במים, הוא אומר, חוזרת אליו תחושת הביטחון שאבדה אי שם בג'נין.
איך הגעתם לעסוק בספורט?
סוקולוב: " לפני התאונה הפעם היחידה שעסקתי בספורט הייתה בבית ספר. אחרי התאונה באתי לבקר חברה שלי בעבודה. הייתי עם הקביים וידיד של החברה סיפר לי שהוא חותר. אמרתי לו בכנות שאני לא מבינה מה הקשר שלי בכלל לספורט, בטח שלא לחתירה, אבל הוא התעקש וביקש ממני לחשוב. באתי לאימון ניסיון ומהרגע שנתנו לי סירה אמיתית והכניסו אותי למים התאהבתי".
מגנג'י: "אני פשוט הבנתי שאני לא יכול לשבת כל היום בבית ולבעוט בקירות. חיפשתי עיסוק. התחלתי להתאמן במכון כושר, ומשם הצטרפתי לחוג חתירה של אנשים מבוגרים. התמדתי ולבסוף הגעתי לאליפות ישראל וזכיתי מקום ראשון. הבנתי שיש כאן משהו. המשכתי להתאמן והגעתי לאולימפיאדת בייג'ין, שם חתרתי בסירה של ארבעה. בתום אולימפיאדת בייג'ין הבנתי שאני מעדיף לחתור בסירה זוגית, עם פחות אנשים".
כבר שלוש שנים שהם חותרים בזוג - מתאמנים שלושים שעות בשבוע ומנסים לתמרן בין חיי משפחה, פרנסה והישגים ספורטיביים. באליפות העולם האחרונה הגיעו למקום השביעי, ובלונדון הם מכוונים אל הגמר, ואולי אולי גם למדליה. זה לא משאיר הרבה זמן לדברים אחרים, אבל ממש עוד מעט זה כבר מאחוריהם. "אני לא רואה מספיק את המשפחה, ממש לא", אומרת סוקולוב. "אין לי זמן לעצמי, ואם אני רוצה בערב לצאת לשתות קפה אני לא יכולה כי למחרת בבוקר אני מוקדם באימון. הילדה מבינה ותומכת, ואני מנסה לפנות עבורה כל דקה פנויה. היא הייתה חותרת בעצמה, ויודעת מה זה בשבילי להיות במים. זה שקט שאני לא יכולה לתאר במילים. שלווה מדהימה".
מגנג'י: בשבילי אישית החתירה היא חלק חיוני מהחיים. כשאני במים אני מרגיש שאני בעצם בשמיים, בגג העולם. אני לא שט, אני עף. אני מקדיש לילדים ולאשתי את כל הזמן שאני מחוץ לאימון. בתום המשחקים אוכל לבלות איתם יותר".
צפיתם באולימפיאדה? מה אתם חושבים על הביקורת כלפי המשלחת הישראלית?
סוקולוב: "הביקורת מכעיסה אותי. רק להגיע לאולימפיאדה זו עבודה כל כך קשה. והאנשים שמבקרים צריכים להגיד לספורטאים תודה על זה שהם מייצגים אותם, לכבד".
מגנג'י: "הכי קל לשבת בבית על הכורסא ולהעביר ביקורת. זה מעצבן. אני מבין את האכזבה אבל מדליה זה לא הכל. הספורטאים הגיעו וחלקם שיפרו את ההישגים שלהם. זה מה שחשוב לי".
אחרי האולימפיאדה, הם יודעים, יצטרכו לחזור למציאות. זו בה קשה להתפרנס, זו בה התקציבים פשוט לא מספיקים כדי לתחזק יומיום ספורטיבי. "אני מקווה לטוב, אבל אחרי המשחקים אשקול את צעדיי", אומרת סוקולוב. "אני נהנית מאוד, אבל צריכה לחשוב עם עצמי לאן אני ממשיכה מכאן, בעיקר מהבחינה הכלכלית. כרגע אני מתמקדת באולימפיאדה - לא רוצה לאכזב את עצמי. חשוב לי לא להשבר".
מגנג'י: "ואני רוצה לדעת שעשיתי הכל. לצאת מהסירה בתחושת נחת".
מקסימום כח, מינימום תקציב
שלישיית החותרים שלנו מתאמנת כעת במרכז דניאל לחתירה בתל אביב, הבית החם והשני שלהם, כפי שהם מגדירים זאת בעצמם. המרכז נוסד על ידי לינדה שטרייט, אשר שכלה את בנה דניאל עמיחי מרכוס בתאונת דרכים בערבה, בשנת 1993. דניאל היה חותר מקצועי באנגליה, המקום ממנו עלתה משפחתו לישראל. לאחר מותו הטרגי בחרה משפחתו להנציח אותו על ידי הקמת המרכז, בשנת 2002. מטרת המרכז הוא עידוד ותמיכה בספורט החתירה בישראל. שטרייט ציינה כי בהשתתפותם באולימפיאדה מגשימים החותרים את מורשתו של דניאל.
מאמנם של החותרים, אלכסנדר סקובלו, מתאר את המרכז כמקום תומך במיוחד לספורטאים בעלי מוגבלויות. "האנשים הללו הם ספורטאים מדהימים עם המון כוח רצון, אבל הם צריכים המון תמיכה, כאן הם מקבלים הכל, ויש להם נגישות מלאה".
על אף העזרה המלאה והתמיכה מהמרכז, סקובלו סבור שההכרה בספורט הפראלימפי צריכה להשתנות, ויש להעלות את התקציבים במידת האפשר. "אימנתי ספורטאים מכל הסוגים, והספורטאים הפראלימפיים זקוקים ליותר עזרה. הספורט משמעותי עבורם, להתקדמות הגופנית שלהם ולנפש", הוא אומר. "אני עובד איתם פי 4 יותר קשה ואני עושה את זה בהנאה גדולה, מגיע להם שיכבדו אותם ויסייעו להם".
מנהל המרכז, איתן גלוזמן, מציין שהעזרה למרכז קיימת אבל לא במידה המספקת. הוא מציין את ייחודו של בהיותו מקום שמטפל באלופים מצד אחד ובאוכלוסיות מעוטות יכולת מאידך. "כולם יכולים לקבל אצלנו הזדמנות", מבטיח גלוזמן, "יש כאן ילדים שהגיעו בגיל 12 והיום הם באליפות העולם. שיתוף הפעולה עם בית הלוחם מאפשר לנו לתמוך בספורטאים הפראלימפים ולאפשר להם מפלט מהכאב. בעיני, אין חשיבות גדולה מזו".