"אני מעדיף להפסיד איתכם מאשר לנצח עם כל קבוצה אחרת". כמה פטריוטיות, גאווה, אחווה, ענווה, פאסון וכבוד יש במשפט אחד. כך, אחרי 18 שנים נפרד מאנו ג'ינובילי מהמדים הלאומיים של נבחרת ארצו, ארגנטינה. בלי מניירות, שאגות או תנועות לקהל כדי שיקום על הרגליים להריע לו. לא היה בכך צורך. הצופים שהיו צבועים תכלת-לבן מפוספס, עם הדגלים והתופים עמדו לאורך כל טורניר הכדורסל האולימפי כי הם ידעו שבקריוקה ארינה 1 שבריו דה ז'ניירו, דווקא בברזיל ומול נבחרת ארצות הברית, הם ראו את מאנו בפעם האחרונה כשחקן נבחרת מולדתו.
עם כל הכבוד לקריירה והישגים באירופה, גם הסמליות נשארה ביבשת אמריקה, היכן שכבש את ליבם של כל כך הרבה אוהדי וחובבי כדורסל, מראשי מנהלי, מאמני ושחקני הענף ועד אחרון הילדים שהחזיק כדור כתום ביד וראה במאנו דוגמא ומופת להצלחה מקצועית נדירה ומודל לחיקוי בכל ההתנהלות שכשורה בלהיות ספורטאי מקצוען.
הוא נולד לפני 39 שנים בבאהיה בלאנקה, עיר נמל בדרום-מערב פרובינציית בואנוס איירס שבארגנטינה, ולמרות שהספורט הפופולרי בעיר היה ונשאר כדורגל, לאורך ההיסטוריה הספורטיבית שלה דבק בה הכינוי "בירת הכדורסל של ארגנטינה", לאור הכדורסלנים הרבים שיצאו ממנה לקבוצות באירופה וב-NBA, כשהגדול והמפורסם שבהם הוא עמנואל לבית משפחת ג'ינובילי. אביו היה מאמן כדורסל שהפך לנשיא מועדון הכדורסל המקומי. גם שני אחיו של מאנו סבסטיאן וליאנדרו, שיחקו כדורסל מקצועני בליגה הארגנטינאית.
קבוצתו הראשונה של ג'ינובילי הצעיר כמקצוען הייתה לה ריוחה בעונת 1995/96. לאחר מכן שיחק שתי עונות במדי באהיה בלאנקה וב-1998 יצא לאיטליה ושיחק שנתיים ברג'יו קלבריה. בקיץ 1999 נבחר בדראפט ה-NBA במקום ה-57 ע"י סן אנטוניו והצטרף אליה רק שלוש שנים מאוחר יותר. עוד קודם לכן, בעונה הראשונה במילניום הנוכחי הצטרף לקינדר בולוניה במדיה שיחק שתי עונות תחת אטורה מסינה שבשנים האחרונות הפך להיות עוזרו של גרג פופוביץ' בסן אנטוניו, קבוצתו של ג'ינובילי בעשור וחצי האחרונים.
הוא שיתף פעולה בקבוצה האיטלקית עם רשארד גריפית' האמריקני, אקס מכבי תל אביב, דייויד אנדרסן מאוסטרליה, אנטואן ריגודו הצרפתי, מאטיאש סמודיש וסאני בצ'ירוביץ' מסלובניה ומרקו יאריץ' הסרבי. הסגל הנהדר והאוניברסלי הזה יחד עם הכוכב העולה והמבטיח זכה בטריפל נפלא שכלל זכיות באליפות ובגביע האיטלקי, וכמובן בגביע היורוליג.
מעונת 2002/03 הוא חלק בלתי נפרד משושלת ההצלחות של הספרס מסן אנטוניו. ג'ינובילי זכה עם הקבוצה ב-4 אליפויות (2003, 2005, 2007 ו-2014), נבחר פעמיים לאולסטאר (2005 ו-2011) ולשחקן השישי של הליגה (2008). את הכבוד וההערכה בהם הוא ממשיך לזכות אצל הקבוצה מטקסס ומחבריו/יריביו משאר קבוצות הליגה, ניתן היה לראות בסיום משחקו האחרון בנבחרת.
כל הסגל האמריקאי, בראשות מייק ששבסקי שלמעשה לא אימן אף קבוצה ששיחקה מול כזאת בה שיחק מאנו (למעט כמאמן נבחרת), הגיעו אחד אחד לחבק את ג'ינובילי, לברך אותו על קריירה אדירה ונדירה כשחקן נבחרת ארגנטינה, ובעיקר להודות לו על תרומתו לענף. בזכותו, גם במינוס שלושים נקודות תוך כדי משחק, היציעים היו רועשים וגועשים ולא רק על ידי אוהדי ארגנטינה. כל מי שהיה באולם עשה כבוד לאחד הגדולים.
מאנו שיחק לראשונה והיה מחוייב כמעט לכל קמפיין של נבחרת ארגנטינה החל מ-1998 אז הצטרף עליה. 6 שנים מאוחר יותר, זכה עמה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים באתונה 2004 ובארד בבייג'ין 2008. עוד ברשימת התארים שלו שתי זכיות באליפות יבשת אמריקה עם הנבחרת (2001 ו-2011). למעשה רק שני שחקנים אי פעם זכו ביורוליג, באליפות NBA ובמדליית זהב אולימפית: ביל בראדלי (אליפות היורוליג עם זימנטאל מילאנו האיטלקית ב-1965, באליפויות NBA עם הניקס מניו יורק ב-1970 וב-1973, ובמדליית זהב עם נבחרת ארה"ב במשחקים האולימפיים בטוקיו 1964. השני הוא מאנו ג'ינובילי.
המספרים המרשימים של מאנו לא מספרים את הסיפור שלו. ובכל זאת, כמה שחקנים כבר שיחקו מעל 900 (!) משחקי NBA עם ממוצעים של 14 נקודות, 4 כדורים חוזרים ו-4 אסיסטים למשחק ויש לו 4 טבעות אליפות מהליגה הטובה מכולן? לא הרבה.
גרג פופוביץ' התבטא בעבר מספר פעמים על ג'ינובילי השחקן והאדם כשאמר עליו שהוא הופך את אלה שלידו ליותר טובים, הוא יעמוד כדי לסחוט עבירת תוקף גם עם 3 עבירות לחובתו, הוא משקיע את כל כולו במשחק, הוא משחק במן פראות נשלטת, עם איכויות שקשה להסביר בשני צידי המגרש וזה מאוד יוצא דופן. מאמנים מתים על זה. ג'ורג' קארל הסביר את ייחוד המשחק של מאנו בכך שהוא הופך את השחקנים מולו למתוסכלים, שקשה להתקיף מולו, קשה לשופטים לשפוט אותו, ולכן אתה רוצה אותו בקבוצה שלך.
ריק קרלייל אמר עליו פעם שהוא חיה מזן אחר. שהוא השחקן הבינלאומי הראשון שהביא התפוצצות אתלטית למשוואה. הוא יכול להתקיף את הטבעת ובד בבד להיות שחקן הגנה מעולה. ומהצמד שמשלים איתו את השליישיה הכי מפוארת שידע הכדורסל אי פעם, אמר טוני פארקר שלשחק לידו זה כמו לשחק עם אח שלך, וטים דאנקן אמר עליו שהוא אגדה.
ומאנו? רק רצה את כדור המשחק למזכרת. כבר היה לו אחד כזה כשמדליית הזהב האולימפית מאתונה הונחה לו על הצוואר, אבל החבר'ה מהנבחרת שהיו שכורי ניצחון תרתי משמע, איבדו לו אותו. וכשהעניקו לו את כדור המשחק, הוא כבר לא יכול היה לעצור את הדמעות, במה שלפחות לדעתי תיזכר כאחת התמונות האמוציונליות ביותר מהמשחקים האולימפיים בריו.
"זה היה מאוד מרגש. לא תכננתי את זה בכלל, לא הייתי אמור להתרגש כך", סיכם מאנו את השניות והדקות אחרי השריקה לסיום המשחק. "תכננתי לחמוק בשקט לחדר ההלבשה ולעשות את מה שאני עושה בדרך כלל אבל כולם חברו סביבי נגד זה".
צניעות וסטייל. קשה שלא להתחבר, איך אפשר שלא להעריך או להעריץ את האיש. "היום אני הולך הביתה עם שק מלא רגשות", סיכם ג'ינובילי: "אבל השארנו, אני חושב, טביעת אצבע בכדורסל של פיב"א. אני גאה בכך". אמר, נופף בידו השמאלית לקהל ביציעים, חיבק את כדור המשחק בידו השנייה, התעטף בדגל הארגנטינאי ונבלע לתוך חדר ההלבשה.
