אין כלום שדומה לזה: על תופעת מייקל פלפס

אבל אז קרה דבר מעניין. מייקל פלפס נכנס. מבט רצחני בעיניים, מעיל כחול, אוזניות גדולות (בתפריט המוזיקלי: אמינם, יאנג ג׳יזי וזמר הקאנטרי אריק צ׳רץ׳, לפי ״ניו-יורק טיימס״). פתאום, בתוך שבריר שניה, כולם, בלי יוצא מהכלל, הרימו מבט מהמסך ובהו בכריש האנושי הזה. עכשיו, לך תספר להם שההונגרי הצעיר, קנדרשי, עשה את הזמן הטוב ביותר בחצי-הגמר, ושההונגרי הותיק, צ׳ה, הציג יכולת נהדרת במוקדמות? תכלס? אני מאחל לצה״ל שברשת הקשר שלו תהיה דממת אלחוט כמו זו שהייתה באולם בחמש השניות שקדמו לזינוק. הקהל לא נשם. אבל מרגע הקפיצה למים - פשוט קרחנה. אהדה מטורפת, תמיכה מקיר לקיר.

רגע אחרי שהשחיין בן ה-31 לקח מדליית זהב מספר 20 במשחקים האולימפיים (שעה וקצת אח״כ הוסיף 21 עם השליחים של ארצות-הברית) הוא סימן לקהל ולמצלמות עם האצבע, כאילו מישהו היה צריך עוד תזכורת מי מספר 1. זמן קצר לאחר מכן, כשיצא מהמים, זכינו לראות אותו על המסך הגדול ממהר לתת לבנו התינק הטרי בומר נשיקה רטובה. ואני נזכרתי דווקא בכתבות שבהן העלו מומחים למיניהם את השאלה אם פלפס סובל מאוטיזם, תסמונת אספרגר, או לכל הפחות הפרעת קשב וריכוז חמורה. אמש, בבריכת השחיה בריו, אף אחד לא סבל מבעיה כזאת. כולנו הקדשנו את כל הקשב והריכוז שלנו לספורטאי האולימפי הגדול בכל הזמנים.