"טניס זה כמו אהבה, כשאתה מחפש אתה לא מוצא, אבל אם אתה נותן לזה לקרות בטבעיות זה פשוט בא" (מראט סאפין)
אם היה משהו חיובי במלחמה בעזה זה שהיא הצליחה למלא לנו את החלל העצום בזמן שהותירה אחריה ה'אח הגדול' עם ירידתה מהמסך. אלא שהצמרת המדינית, בצעד בלתי אחראי בעליל, החליטה חד צדדית להפסיק לירות עוד לפני שאפילו עלה הפרומו לעונה השנייה והשאירה אותנו עם השאלה שהיטיב לבטא מיכה שטרית: ועכשיו מה?! מה עכשיו? התשובה מגיעה מאוסטרליה. טניס.
רבים, חלקם טובים ממני, כבר ניסו להסביר למה אנחנו מתאהבים, אף אחד מהם לא באמת הצליח. מה שאני כן יודע זה שכל עוד מתקיימים שני גורמים - התרגשות ואי ודאות - ההתאהבות תחזיק מעמד. כשהדברים הופכים צפויים נשארת רק אהבה. וגם זה לא בטוח (ובטח שלא מספיק).
אם תהיתם למה ההתאהבות בספורט לא דועכת הרי לכם התשובה. ספורט, כמעט כל ספורט, משלב באופן מושלם בין שני האלמנטים האלה ובגלל זה העניין בו לא נגמר אף פעם. טוב, כמעט אף פעם. כי בעת האחרונה, המודרנית, משנתם של גיבורי הספורט היחידני היא השאיפה לשלמות, על המגרש ומחוצה לו. כשהם מצליחים זה מסרס.
בטניס זה בלט במיוחד בשנים האחרונות והאמת היא שגם למכור כמוני היה קשה להישאר מאוהב. השליטה האבסולוטית של פדרר הייתה אולי טובה ל'מבינים' למיניהם אבל עשתה נזק לענף. רוב האנשים הרי מחפשים בספורט אמוציות והפתעות שיגרמו להם לרצות עוד ולא קור רוח מדהים או שיפור בבק הנד תוך כדי תנועה. לא בכדי הטניס הנשי הוא זה שצבר תאוצה בשנים אלו, הרמה שם אמנם נמוכה יותר אבל הרשות נתונה לכולן והדרמות מופיעות חדשות לבקרים (טוב, בסדר, ויש גם את אנה איבאנוביץ').
"מה אתם מצפים – שאני אחייך כמו אידיוט על המגרש? אני לא יכול להירגע כשאני רואה על הלוח שאני מפסיד ואני עושה טעויות מפגרות. כזה אני" (מראט סאפין)
אלא שאליפות אוסטרליה מבטיחה משהו שונה. העובדה כי באופן מסורתי הגראנד סלאם הראשון של העונה הוא כר נח להפתעות יחד עם זאת שהפייבוריט לזכייה הוא הסקוטי אנדי מארי (שאין סיכוי שיזכה, אגב) הופכות את הטורניר הזה למה שיגרום לכם להתאהב (מחדש) בספורט הנפלא הזה, שמשלב בין יכולת פיזית למנטאלית בצורה כל כך מדויקת.
וזה כיף להתאהב. לחלקנו זה קרה בפעם הראשונה שבה לקחו אותנו לכדורגל, לאחרים ברי מזל זה קרה עם אישה ויש כאלה מוזרים שזה קרה להם עם אוטו. אני לדוגמא התאהבתי. בלכתוב משפטים. קצרים. עם הרבה נקודות. במקום פסיקים. אבל זה לא. קשור עכשיו.
לא במקרה הציטוטים שמובאים פה הם של מראט סאפין. הענק הרוסי ששבר כ-300 מחבטים למרות שהפסיד רק 245 משחקים בקריירה המקצוענית ויפרוש בסוף השנה, הוא בדיוק הדוגמא ההפוכה למגמה השלטת בטניס לפיה הדבר הכי ססגוני באזור הוא הנעליים שלובש פדרר, וההמלצה שלנו אחרי מי לעקוב באליפות הזאת. כי מבחינת טניס הוא יכול לנצח כל אחד, מבחינת הראש הוא יכול להפסיד כמעט לכל שחקן בסבב.
לפני ארבע שנים סאפין ניצח את פדרר 7:9 במערכה החמישית בחצי הגמר במלבורן במה שהוגדר על ידו כ"קרב מוחות" ועל ידי הפרשנים כאחד ממשחקי הטניס הטובים בהיסטוריה. השנה, אם הכול ילך כצפוי, השניים צפויים להיפגש כבר בסיבוב השלישי (יום שישי הקרוב). המאזן בין השניים עומד על 2:9 לטובת השוויצרי ומאז אותו משחק על 0:3 אבל שלושת המפגשים נערכו על דשא, המשטח שסאפין הגדיר פעם כ"מתאים לפרות, לא לטניס".
אבל עזבו אתכם מניתוחים מקצועיים ונפשיים, את זה תוכלו לקבל בטור של אילנה ברגר (מומלץ), האמת היא שההמלצה שלנו נובעת משתי סיבות עיקריות: הוא יגרום לכם להתאהב ואז ישבור לכם את הלב בוודאות, ואחרי שתתאהבו בו תוכלו גם להינות מפדרר, נדאל והאחרים. הם לא רעים.
האליפות, אגב, משודרת ב-ESPN ויורו-ספורט. מומלץ, כאמור, לעקוב אחרי סאפין ואיבנוביץ'. ויש עוד הרבה שחקנים. כדאי. תבלו.