בתור אחת שכבר הייתה בלא מעט אירועי ספורט גדולים, איילת כץ חשבה שהיא ראתה כבר הכל – אבל אז היא הגיעה לווימבלדון, ונלקחה במכונת זמן לעולם בו מסורת היא לא מילה גסה, וגילתה שלבית המלוכה הבריטי אין מונופול על הקלאסה האנגלית. כך, גם בהיעדר פדרר ונדאל – הטורניר הזה הוא עדיין הכי מרגש בעולם
איילת כץ | mako | פורסם 07:00 01.07.13
ההמונים נכנסים למתחם ווימבלדון מלווים בסדרנים מחוייטים|צילום: Dan Kitwood, GettyImages ILהדחתם הסנסציונית של רפאל נדאל, מריה שראפובה ורוג'ר פדרר בשלבים המוקדמים של טורניר ווימבלדון, נראתה עבור רבים מאיתנו כמעט כמעשה קסם השמור רק למשטחי הדשא הירוקים שלו. כטורניר גרנד סלאם, הנחשב ליוקרתי ביותר בענף, הוא ממשיך לבדל עצמו מיתר התחרויות לא רק בזכות אותם הפסדים וניצחונות מפתיעים, אלא בעיקר בשל אופיו ואווירתו הייחודית. זהו אירוע שמשלב בצורה מושלמת ספורט, תרבות ובעיקר - הרבה מאוד מסורת. לא לחינם הוא נחשב לטורניר המכובד ביותר בעולם.
לפני ארבע שנים התמזל מזלי והצלחתי לשים את ידי (וכספי) על כרטיס כניסה למשחקים. כחובבת ספורט שכבר זכתה להיות נוכחת בלא מעט אירועים גדולים בארץ ובחו"ל, ציפיתי למצוא את עצמי שוב מוקפת ברבבות אנשים מצוידים במיטב אביזרי העידוד, נלהבים וקולניים. לא חשבתי שאגלה שנקלעתי, בעצם, לאירוע עם אופי של החלפת משמרות בבית המלוכה הבריטי.
את האלגנטיות והנימוס המופרז פגשתי כבר בכניסה למתחם עם מראה הסדרנים המחויטים והמעונבים. לצידי ביציעים התיישבו גברים עם מקטורנים ונשים בעלות כובעי קש עם סרטים ומחרוזות פנינים. יחד עם הצמחייה הקצוצה בקפידה השמורה בעיקר לגנים מלכותיים, וצבעי הירוק-סגול הבולטים מכל עבר כחלק מתפאורת המשחקים, נוצרה תחושה הרמונית שלא מדובר בעוד טורניר ספורט המוני, אלא באירוע טקסי מכובד, שלא לומר – אצילי.
כמו מבקרים בלונה פארק
הרבה כבוד יש לענף הטניס בפרבר שבדרום לונדון. מעידים על כך עשרות אלפי הצופים שמתרוצצים ללא הרף, אך בצורה מסודרת בין המגרשים השונים שבקומפלקס המהודר. מנסים לחזות בכל טובי הטניסאים, כאילו היו מבקרים בלונה פארק אשר רוצים לטעום מכל המתקנים.
הקוקטייל והתותים שהפכו לחלק מכללי הטקס|צילום: Paul Gilham, GettyImages ILשקט מופתי שורר בכל מגרש בזמן החבטות, משכיח את נוכחותם של האלפים במגרשים הסמוכים, כשאת הדממה מפלחות רק שריקות הכדור ופגיעתו במשטח הדשא. הסדר הוא ערך עליון וקדוש, והוא היחיד שמדבר במהלך המשחק. כל דיבור בטון מעט גבוה ביציעים זוכה מיד למבטים זועפים מצד הבריטים חמורי הסבר. על קימה מן המושבים או שוטטות בזמן כל משחקון חל איסור מוחלט. נדמה כי אפילו נערי ונערות הכדורים עברו תרגילי סדר צבאיים קפדניים שגורמים להם להיראות כחיילים על מדים.
גם מחוץ למגרשים נשמרת המסורת התרבותית. אלפי אנשים מחכים מדי בוקר בתור רק בשביל העונג לשבת על "הר מארי" המפורסם (לשעבר "גבעת הנמן") ולצפות במשחקים על גבי המסך הענק, מאמצים לעצמם גיבור מקומי להריע לו. את הבירה והפיצוחים מחליפים במקרה הזה קוקטייל אלכוהולי של פימ'ס ולימונדה ביחד עם קערית תותים בקצפת שהפכה גם היא לאחד מן הסמלים הבולטים של הטורניר.
אלפים מחכים שעות בתור בשביל הזכות לצפות במשחק על מסך ענק בהר מארי|צילום: Hamish Blair, GettyImages ILאפשר להתווכח ולומר כי הטקסיות של האירוע מעט ארכאית ומיושנת. שהאופי הקונצרטי ואווירת המשחקים האלגנטית כאילו נלקחו מתקופה אחרת. אך זוהי בעצם גדולתו של ווימבלדון, ומה שעושה אותו לאירוע ספורט קלאסי אמיתי. כשכל שחקן ושחקנית נקראים כאן ג'נטלמן וליידי, לא פלא שכך מרגישים גם הצופים. זהו בעצם קסמו האמיתי.
