היא קראה למסעדה שלה "המקום של ג'וסטין". היא הייתה (המסעדה), נעימה וקומפקטית והיה בה אוכל טעים. בבלגיה יודעים לעשות אוכל טעים. בימי שלישי בצהריים ובערב של ששי ג'וסטין הייתה עוברת בין השולחנות לשאול אם טעים ולקשקש עם הלקוחות הקבועים. המסעדה הרוויחה יפה, אבל זה לא עניין אותה - הכסף, כי מזה היה לה המון. וגם הכבוד היה לה פחות חשוב. היא רצתה שיהיה לה כייף, שיהיה משהו שידליק אותה.
אף אחד לא באמת ידע אם המסעדה שפתחה הדליקה בה איזו בערה, שהייתה חסרה לה (כך אמרה פעם). הורים שהיו הולכים ברחוב קלמנסו בליאז' היו מצביעים עליה דרך הויטרנה ואומרים לילדיהם: אתם רואים את הבלונדינית הקטנה הזו? אז פעם היא הייתה אלופת העולם.
צריך הבנאדם – ספורטאי או כל איש קריירה אחרת, לדעת מתי לעזוב. כלומר לקום וללכת מהיכן שהיה. וגם צריך לדעת להיפרד. כלומר לעזוב את מה שהיה חלק ממנו. והתחנה האחרונה בתוך העולם הפרידה היא הפרישה. כלומר, הרגע בו אומר הספורטאי (זהו טור ספורט) אני מפסיק לעשות את שעשיתי. זו החלטה שאפשר לחזור ממנה, אם כי ברגע שנלקחה מסמנת את הסוף. סוף הקריירה.
וכך, בגיל 25, באמצע עונת החימר – משטח עליו היא משחקת מעולה, ג'וסטין הנין קמה בוקר אחד ואמרה לפניי הצהריים לעיתונאים ושאר סקרנים, שהיא מפסיקה לשחק טניס. באותו יום מפסיקה. למה? שאלו. נגמרה לי התשוקה והאהבה. והבערה שהייתה לי כל הזמן כששיחקתי כבתה גם היא, אמרה. יש לי מספיק כסף לשלושה מחזורי חיים, זה נגמר, סיכמה.
היא זכתה בשבעה טורנירי גראנד סלאם, ויכלה לזכות בעוד כמה ובהישגים נוספים, אבל כנראה שהיה לה מזה מספיק. ולמרות שאינני מכיר אותה, אני מניח שהיא אדם סקרן ותמצא עניין בדברים אחרים. אלה שנצמדים באדיקות לדבר אחד – בעיקר אם הם טובים בו, הם בדרך כלל, כך למדתי, אנשים חד-מימדיים.
וגם אבי נמני פורש, וישחק הערב, כנראה, בפעם האחרונה - קשה לדעת בוודאות. הוא פרש אך ימשיך. ושמעתי שגם שניים מהבוסים של הפועל תל-אביב-כדורגל יעזבו את הקבוצה בסוף העונה, ומי יודע מה יהיה איתה ואיתם.
ואוליבר קהאן הגדול, השוער של באיירן מינכן, שפעם ראיתי אותו בחנות במינכן והבנתי שהוא באמת גדול, יפרוש היום גם הוא. זה הזמן למצוא לי חיים חדשים. יהיה מעניין, אמר. הוא עוזב את המשחק לא בשביל לחזור. בגרמניה יעשו לו טקסים רציניים, כי נחשב לגיבור אמיתי.
קשה לו לספורטאי האהוב והמצליח – בגרמניה, בישראל, או בכל מקום אחר לפרוש עד שלא סחט את הלימון. ואת הקריירה. קהאן כבר בן 39 ונמני בן 36, ושניהם היו מעולים כמעט עד המשחק האחרון ועוזבים כי כבר אין בררה. הם כבר פחות מהירים וזריזים ומתחו את חייהם כספורטאי עד השנייה הכמעט אחרונה.
ומי יהיה יותר מאושר? מאושר זה בעייתי. למי יהיה יותר נוח בחייו החדשים, לאלה שפרשו כי כבר לא הייתה בררה, או לזו שפרשה כי נגמר? אפשר, אם כי לא מומלץ, לשלוח את הבחירה שלכם לאתר. בין הפותרים יוגרל שידור השער של טדי שרינגהם בגמר ליגת האלפות 99'.