אם אני וג'ון נשב לשיחה", אומר ביורן בורג על אויבו הגדול ג'ון מקנרו, "נוכל לשחזר כל נקודה שחבטנו בכל משחק בינינו. כל נקודה. לפעמים אנחנו אומרים אחד לשני 'למה הגשת לשם?', 'למה הלכת שם על חבטת העברה'. 'אתה זוכר שהובלת 40-30 במשחקון ההוא?'. אבל זה היה אז. בשבילנו הרבה יותר חשוב עכשיו דברים אחרים. אנחנו מדברים בטלפון, נפגשים, המשפחות נפגשות. אנחנו לא מדברים על טניס".
השאלה שאתה הכי רוצה לשאול את בורג היא: זה באמת אתה? אותו בנאדם שפרש בספונטניות ב-1981? כן, זה באמת הוא. אותו בן אדם עם השיער הזהוב, שזוף, עם ז'קט יוקרה, נראה היום כמו קבלן בחופשה בריביירה. אותו טניסאי שקט, עם מבט בעיניים שחודר לעומק של 1,000 מייל, מדבר ומצחקק כמו אורח במסיבת קוקטייל. הוא מסתכל על בורג הצעיר ההוא בתימהון, כאילו מדובר באדם אחר לגמרי.
ביורן בורג של 1980 עדיין מעורר זיכרונות. שיער בלונדיני, סרט על המצח, מחבט מעץ. הוא זכה בחמישה תארי ווימבלדון רצופים. הגמר האחרון שלו שם - משחק בן חמש מערכות מול ג'ון מקנרו, שהיה כמו חץ של אש בקרחון השבדי - היה משחק הטניס הגדול בכל הזמנים. כמה שנים מאוחר יותר, נלסון מנדלה הזמין את שניהם ליוהנסבורג, וסיפר להם איך שכנע את השומרים שלו בבית הסוהר שיאפשרו לו להכניס לתאו רדיו כדי שיוכל להקשיב לגמר.
כשבורג רואה את אותו משחק היום בטלוויזיה, האם הוא מצליח לזהות את הבנאדם שמשחק שם? "לא ראיתי את המשחק הזה כבר המון שנים", הוא אומר בהתלהבות מלאה תשוקה, כל כך 'לא-בורגית'. "הבן הגדול שלי, שהוא בן 23, בא אליי בגיל 13 ואמר לי 'אוקי, אבא, אני רוצה לראות את הגמר ההוא נגד מקנרו'". בורג צוחק וחושף עוד מאפיין שבקושי היה אפשר לראות אצלו בשנות השבעים.
נו, ומה אתה אומר, אני שואל? "אני לא מצליח להאמין שהבחור שם על המגרש הוא אני. אני רואה את הבחור הזה במגרש המרכזי בווימבלדון. איך יכולתי לעשות את זה? עד עכשיו אני לא מבין איך יכולתי להיות כל כך בפוקוס, כל כך החלטי על המגרש. אני לא יודע אם אתה מבין מה אני אומר".
למעשה, זה קל מאוד להבין, בגלל שהיום בורג שונה לחלוטין מאותו בן אדם בשנות השבעים שחי רק עבור עצמו. "בתקופה ההיא, הדבר היחיד שגרם לי סיפוק היה לנצח את הנקודה האחרונה, לא משנה באיזה טורניר. היום כל מה שמעניין אותי זה המשפחה, האישה והילדים".
"איבדתי את החשק"
טים אדאמס, בספרו "להיות ג'ון מקנרו", תיאר את תורת הזן של בורג כריטואלים. לפני כל טורניר בווימבלדון - בו היה ישן באותו חדר במלון האמפסטיד - היה בורג ומאמנו לוקחים "50 מחבטי עץ ובמשך כמה שעות יושבים ובודקים את המתח של הגידים במחבט. הם היו חובטים בכדור ומאזינים לרעש של המחבט. כך סודרו המחבטים על פי הרעש שלהם, ומהם היה לוקח בורג בכל פעם שישה מחבטים שישמשו אותו למשחק הבא בטורניר".
אחרי שהפסיד את הגמר ב-1981 למקנרו, אדאמס כתב שבורג "הלך מיד מהמגרש, נכנס למונית ונסע לשדה התעופה". מיד אחרי זה הוא פרש. הדבר הבא שידעו עליו שזה שהוא נמצא במחבוא בקטמנדו. הוא היה בן 26.
"פרשתי מאוד צעיר", הוא אומר היום. "אני בטוח שיכולתי לזכות בעוד טורנירים, אולי גם בעוד טורנירי גראנד סלאם". האם הוא פרש בגלל שמקנרו הפך לשחקן טוב ממנו? "זה לא היה בגלל ג'ון. זה בגלל שאיבדתי את החשק לשחק. לא יכולתי ליהנות מהמשחק כפי שנהנתי ממנו 10 שנים קודם לכן".
לנצח את מקנרו
השנים שאחרי הפרישה היו שנים בעיקר של משפטי גירושין, כישלונות בעסקים, כישלון לעשות קאמבק לטניס, וגם שמועות על ניסיונות התאבדות - דבר שבורג מכחיש בתוקף. האם יש משהו שמשתווה להרגשה ולחוויה של ניצחון בווימבלדון? "התבוסה שהנחלתי למקנרו", הוא מודה, "היתה כנראה הדבר הכי משמח בחיים שלי. אבל עכשיו יש לי אישה נפלאה, ילדים נפלאים. אם מישהו היה בא אליי ושואל אולי 'האם אתה מתגעגע למשהו?', אז נכון לעכשיו אני לא חושב שאני יכול להיות מאושר יותר".
חברת ההלבשה שבבעלותו משגשגת, והוא שוב משחק טניס בסבב הוותיקים. כשנפגשנו, הוא בדיוק נאלץ לבטל את השתתפותו בטורניר ראווה בפריז בגלל פציעה.
בסוף אני שואל אותו לגבי עניין נוסף, האם באמת מכר לפני שנתיים במכירה פומבית את הגביעים שלו מווימבלדון? בורג מגחך: "זה היה מצב מאוד טיפשי מבחינתי. אם תבוא לבית שלנו בשטוקהולם, לא תחשוב שהייתי שחקן טניס. אין לי שום דבר בבית שקשור לטניס. כל הדברים שקשורים לטניס נמצאים אצלי בראש: משחקים, זיכרונות, רגעים יפים. המכירה של הגביעים לא היתה בגלל כסף. הם פשוט היו מונחים במרתף.
"אבל אז ג'ון (מקנרו) התקשר אליי ואמר לי 'מה לעזאזל אתה עושה? אתה לא יכול למכור את הגביעים מווימבלדון'. הוא התקשר פעמיים או שלוש. אז קניתי אותם בחזרה". בורג חושב על מקנרו ומחייך: "הוא חבר טוב".
