בוקר אחד לפני כחודשיים, בעודי מלווה את בני גיא לגן, קיבלתי שיחת טלפון הזויה שהפכה לי את החיים בחודשיים הבאים. "שלום מר בלום, שמי פדרו ואני מנהל טורניר ה-ATP לוותיקים בסאו פאולו, הייתי רוצה להזמין אותך להשתתף בטורניר בסוף מאי". בהתחלה חשבתי שאחד מחבריי מסתלבט עליי, הפעם האחרונה שהוזמנתי לטורניר מהסוג הנ"ל היתה לפני ארבע שנים בקרואטיה והסיבה שהוזמנתי היתה שמנהל התחרות היה חבר טוב שעשה לי טובה וחסך לעצמו עלויות. כנראה שהמיתון הכלכלי חריף אם הם פונים לשחקן כמוני, חשבתי לעצמי.
לא שאני מזלזל בעצמי, אבל הקריטריונים לכניסה לסבב "האלופים" כפי שהוא מכונה הם די נוקשים - לסבב מוזמנים רק שחקנים שהעפילו לפחות לגמר טורניר גראנד סלאם, כאלה שהיו מדורגים במקום הראשון בעולם או שחקנים שזכו בגביע דייויס עם מדינתם. אבל יש גם יוצאים מהכלל. לכל טורניר יש אפשרות להזמין שני שחקנים על תקן "כרטיס חופשי", בדרך כלל אותם כרטיסים מגיעים לשחקנים מקומיים. במקרה שלי זכיתי בהזמנה היוקרתית רק בשל היותי ישראלי. הטורניר שוחק השנה במועדון היהודי המפואר "הבראיקה" (מהמלה עברי), שהיה אחד מהספונסרים העיקריים של הטורניר והסכים לארח את הטורניר בתנאי אחד: שיוזמן שחקן ישראלי.
אחרי משא ומתן כספי שארך 20 שניות אישרתי את ההשתתפות ומאותו רגע נותרו לי שמונה שבועות להתכונן לטורניר טניס מקצועני מול שחקנים כמרסלו ריוס (מספר 1 בעולם ב-1998), סרג'י ברוגרה (אלוף הרולאן גארוס פעמיים) והנרי לקונט (הוביל את צרפת לזכייה בדייויס). כשנכנסתי לאתר האינטרנט של הטורניר וראיתי שאלוף השנה שעברה הוא לא אחר מפיט סמפראס הבנתי שמדובר בטורניר רציני. לא היה לי מושג לאיזו רמה אוכל להגיע בשמונה שבועות ואם הגוף יעמוד בעומס המשחקים. אבל יצר התחרותיות הרומנטי (והילדותי) שלי גרם לי להאמין שיש לי עוד משחק גדול אחד לתת, עוד הזדמנות חד-פעמית לחוות מחדש את הריגוש של שחקן טניס במשחק מקצועני. אחרי שכבר עברתי פאזה בחיים לפני 13 שנה והפכתי למאמן ניתנה לי הזדמנות לצאת מהקבר ולו לשבוע אחד. לא היה שום סיכוי שאוותר על החוויה.
"ג'ון, מה עושים?!"
הטלפון הבא שלי היה לידידי ג'ון מקנרו, ה"סנדק" של הסבב, שגר עשרים רחובות ממני במנהטן. "ג'ון, אני חוזר לסבב להופעה חד-פעמית, יש לי שמונה שבועות להיכנס לכושר, מה עושים?" מקנרו המופתע פירגן, נתן לי כמה טיפים והציע לערוך אימונים משותפים, הצעה שהתקבלה ברצון. וכך, במהלך השבועות שלפני הטורניר היה לנו דייט שבועי מידי יום ראשון. לאימון הראשון שלנו הגיע מקנרו למועדון שלי בברונקס עם שתי קופסאות של כדורים חדשים ואמר לי: "קדימה בלום, לעבודה. אני מכין אותך לברזיל, בלי הרבה בולשיט, חימום של כמה דקות ועושים משחק מלא, הטוב משלוש מערכות. רק ככה תגיע מוכן".
וכך מידי יום ראשון, להנאתם (ולתדהמתם יש לציין) של תלמידיי וחברי המועדון ערכנו מקנרו ואני משחקי אימון. די מהר חזרתי במנהרת הזמן למצב מנטלי של שחקן עם כל המשתמע מכך. אחרי שנים שבהן הפכתי משחקן טניס אגוצנטרי למאמן ילדים ולבעלים של בי"ס לטניס, החלו לחזור כל הקפריזות והחרדות. בימים טובים דמיינתי את עצמי מדהים את כולם וזוכה בטורניר, ובימים פחות טובים החלו לצוץ כל מיני חששות מהפסדים משפילים מול אצטדיון מלא. אחרי הכל פרשתי מטניס תחרותי לפני 13 שנה והשחקנים בסבב הוותיקים מתחרים מידי שבוע.
אחרי האופוריה של השבועות הראשונים הגוף החל לאותת שהוא כבר לא מה שהיה, והחלו כל מיני פציעות שונות ומשונות - שורש כף היד, הגב התחתון, שריר הירך האחורי והמפשעה. למעשה, בשבועיים שלפני הטיסה לברזיל הייתי מושבת מפעילות וביליתי את מירב היום בטיפולים אצל מיטב הרופאים והפיזיותרפיסטים של ניו יורק. מה לא עברתי - טיפולים בחשמל, דיקור, אולטרה סאונד, מסאז'ים יומיים, אבקות פרוטאין, משחות מאגיות. הכל בכדי להכשיר את הגוף המתפרק לעוד טורניר אחד. כשעליתי לטיסה מניו יורק לסאו פאולו לא חשבתי אפילו על ניצחון. רק רציתי לא לעשות בושות.
קלישאות במסיבת העיתונאים
בסבב הוותיקים יש שמונה שחקנים בכל טורניר שמחולקים לשני בתים, כשהמנצח של כל בית עולה למשחק הגמר. כלומר מובטחים לכל שחקן שלושה משחקים לפחות. כשראיתי שההגרלה זימנה לי את מרסלו ריוס ביום הראשון של הטורניר חשבתי לעצמי שזו הגרלה סבירה, כי על הנייר זה המשחק הכי קשה. אחרי ריוס, כך חשבתי, הכל כבר יהיה יותר קל. ריוס בן ה-33 (צעיר ממני ב-9 שנים) הוא השחקן הבכיר בטורניר, היחיד מבין המשתתפים שהגיע למקום הראשון בעולם. הערכתי שאת הניצחונות אנסה להשיג מול פרננדו מליג'ני הברזילאי או מול הנרי לקונט ששובצו איתי באותו בית.
תוכנית המשחק שלי מול ריוס היתה לנסות לעלות לרשת כמה שיותר ולנסות לקצר את הנקודות. ריוס עלה קצת מנומנם ואפילו בזלזול (הוא מעולם לא ראה אותי משחק) והופתע לחלוטין מהסגנון הלא שגרתי. אחרי 2-3 משחקונים נכנסתי ל"זון", ובמשך כמה משחקונים שייטתי במגרש בקלילות בדרך ל-0-6, 3-6 בלתי נתפס, וכל זה בשידור חי בטלוויזיה הברזילאית ומול קהל יהודי תומך.
פתאום מצאתי את עצמי מחלק חתימות לעשרות ילדים וזורק את מגיני הזיעה לקהל היהודי שמניף את דגל ישראל וצועק לי מלים בעברית. מספר דקות אחר כך דחפו לי סוללה של מיקרופונים לפנים במסיבת העיתונאים ושמעתי את עצמי עונה על שאלות בקלישאות הרגילות שמסתבר שלעולם לא שוכחים. כל המחזה הזה נראה לי סוריאליסטי לחלוטין והחזיר אותי לימים העליזים של הדייויס וטורניר ריקליס ברמה"ש. ללילה אחד הזוי זכיתי מחדש ב-15 דקות של תהילה וכל מהדורות הספורט של ברזיל נפתחו בידיעה המרעישה על הישראלי האלמוני שהביס את הצ'יליאני המדורג הבכיר בטורניר...
כשחזרתי לחדר במלון ידעתי שאני חי על זמן שאול. כבר במשחק מול ריוס, בתחילת המערכה השנייה הרגשתי שמתחתי את המפשעה ורק האדרנלין והעובדה שראיתי את הניצחון בהישג יד אפשרו לי לתפקד. ידעתי שמחר בבוקר זה כבר יהיה סיפור שונה.
ואכן החזרה לקרקע היתה חדה, מהירה וכואבת. ביום השני מול מליג'ני (אותו ניצחתי בזמנו בטורניר ירושלים) כבר הייתי הרבה פחות חד ונייד, הוא הריץ אותי מפינה לפינה בדרך לניצחון בשתי מערכות חלקות 2-6, 3-6. ביום השלישי של הטורניר מול לקונט כבר הייתי שבר כלי. עוד בחימום הרגשתי שאני לא מסוגל לזוז שמאלה ושהכתף כמעט יוצאת לי מהמקום עם כל חבטת הגשה. רק רציתי שהמשחק ייגמר. הצלחתי לסחוט שלושה משחקונים בשיניים וירדתי מהמגרש כואב ודואב היישר לחדר הטיפולים.
בתוך שלושה ימים חוויתי את כל קשת הרגשות של ספורטאי: ההרגשה המשכרת אחרי ניצחון טוב, האכזבה אחרי הפסד והכאב הפיזי והתסכול של שחקן שגופו בגד בו. אבל בעיקר הרגשתי בר-מזל שניתנה לי הזדמנות נוספת לחוות שוב את החווייה של להיות ספורטאי מקצועני שמתפרנס ממשחק טניס. אני באופן אישי לא מכיר מקצוע יותר טוב.
סבב של "זקנים"? שווה להיות זקן בשביל 125 אלף דולר לטורניר
סבב הוותיקים שונה מהותית מהסבב הרגיל. מדובר בטורניר של שמונה שחקנים בלבד, מה שאומר יחס אישי לשחקנים. מדובר בשחקני-על שמורגלים לתנאים מעולים והמארגנים דואגים לצרכים של השחקנים עד הפרט האחרון. כל שחקן בטורניר מרוויח משכורת שמבוססת על הרזומה שלו, ללא קשר להישגיו בטורניר.
בשעות שלפני המשחקים (שמשוחקים בערב) עסוקים השחקנים בהעברת סמינרים לילדים ובמתן שיעורי טניס לספונסרים של הטורניר שבלעדיהם הוא לא היה מתקיים. זה חלק חשוב מאוד בטורניר כי רוב ההכנסות של המארגנים מגיעים מנותני החסויות. עבור אלו, ארוחת צהריים משותפת עם שחקן כמו לאקונט או ריוס יכולה בלא מעט מקרים לגרום לספונסר להמשיך לתמוך בטורניר. ההכנסות ממכירת כרטיסים מהוות כרבע מהכנסות של הטורניר, כאשר היתר מגיע מנותני החסות ומזכויות שידור.
סבב ה-ATP הרשמי לוותיקים ("סבב האלופים") מונה 10 עד 13 טורנירים רשמיים בשנה ומאפשר לשחקני העבר להמשיך לחלוב את המקצוע. הסכומים נעים בין 10,000 דולר ל-125 אלף דולר לשחקן עבור הופעה. שחקנים כמו מקנרו, בוריס בקר או סמפראס תמיד יוכלו להיות מוזמנים כי הם מושכי קהל, אבל שאר השחקנים נלחמים על הזכות להיות מוזמנים. במקרה שלהם לא מספיקה קריירה מפוארת, צריך גם סוכן טוב, ולא פחות חשוב בסבב הזה - צריך אופי מסוים בשביל להמשיך להיות חלק מהסבב. מארגני התחרות מעדיפים שחקנים עם "אופי", ליצנים שמביאים מהבית לא רק טניס משובח אלא גם שואו. מקנרו הוא דוגמה לאחד שמספק את הסחורה כמובן. בטורניר בסאו פאולו היה זה לאקונט שגנב את ההצגה ושעשע את הקהל על המגרש ומחוצה לו, כולל עלייה לבמה במסיבת השחקנים וביצוע של שירי רוק כשהוא שיכור כלוט. היכולת של לאקונט לחגוג עד ארבע לפנות בוקר עם הספונסר הראשי של התחרות ולקום למחרת ולתת הצגת טניס בלתי נשכחת וכל זה בגיל 46, ראויה להערצה.
עבור חלק מהשחקנים מדובר בפרנסה נטו ובהזדמנות להמשיך לספק את יצר התחרותיות שכה חסר לאחר הפרישה. תומאס אנקוויסט שזכה בטורניר בסאו פאולו (גבר בגמר על מליג'ני) אמר לי כי הוא היה "רוצה לשחק 5-6 טורנירים כאלה בשנה, אבל מאוד קשה לקבל הזמנה לטורנירים". יש היענות עצומה של שחקני עבר להשתתף, וחוץ מאגדות כמו מקנרו, אדברג, בורג ודומיהם יש רוטציה די גדולה של שחקנים.
