עד לא מזמן הקריירה של דודי סלע נראתה גמורה. הוא הסתובב בעולם אבוד, בחובות, ספר כל דולר שיצא מכיסו ונראה היה שהוא ממש ממתין שמישהו או משהו יכריחו אותו לעצור ולעזוב את הכול.
אומרים שהטניס הוא תשעים אחוז בראש - וכמה שזה נכון . סלע הוא הוכחה חיה וחובטת לכך.
ניצחון סנסציוני אחד על פרננדו גונזאלס מצ'ילה ב"גביע דייויס" ופתאום החשק חזר ויחד איתו האמונה. אפילו החוב של אלפי דולרים לא נראה היה פתאום מאיים כל כך.
אבל עולם הטניס שהתרגל להיות סקפטי לגבי סלע לא השתכנע.
אמרו שהוא שחקן של הברקות. אמרו שהוא יכול לרשום ניצחון כזה רק בדייויס מול קהל ביתי. אמרו שבטורניר נידח עם שניים וחצי צופים ביציע וכשהוא בפיגור, הוא יזרוק את המשחק בלי לחשוב פעמיים ויאבד עניין – אז אמרו.
דודי הוכיח אחרת.
סלע תמיד ידע עמוק בתוכו שכישרון אינו מספיק, רק שהוא מהטיפוסים האלה שרק כשהם צונחים ונוגעים בתחתית מגיעים להבנה שצריך כנראה לעשות מעשה. דודי התחיל לעבוד. אסור לטעות, הוא עדיין לא אוהב את זה, אבל השתכנע שאין לו ברירה.
מאז שום דבר לא קורה אצל דודי במקרה. ניצחון על טומי רוברדו המדורג 14 בעולם השבוע במיאמי כבר לא מפתיע כמו לפני כשנה ואפילו המועמדות שלו לקבלת פרס "השחקן המתקדם של השנה" מאיגוד הטניס הגברי (ATP ) התקבלה די בטבעיות.
ואם מדברים על הפרס ההוא, אז טוב שדודי לא זכה. לא בגלל שלצרפתי ג'ו וילפריד טסונגה שזכה בו בסופו של דבר בעיקר עקב העפלתו לגמר האליפות הפתוחה של אוסטרליה הגיע יותר, או בגלל שאנו אוהבים להיות משביתי שמחות חס וחלילה, אלא אך ורק בגלל שדודי עוד עלול היה לחזור לסורו ולתת לעצמו לגיטימציה להפסיק לעבוד.
הניצחונות האחרונים של סלע בתחרות הנחשבת ל"גראנד סלאם" החמישי של השנה במיאמי, הקפיצו את סלע לתודעה שלנו בהקשר נוסף ודי בלתי צפוי – ההקשר של השנה האולימפית.
איש לא האמין שסלע יצליח להתקרב, בטח לא להגיע למעמד של חבר במשלחת האולימפית הישראלית לבייג'ין בקיץ הקרוב, אבל הנה אנו וגם הוא מתעוררים בוקר בהיר אחד ומגלים שהוא במרחק נגיעה משם.
אם לשחר פאר ולאנדי רם ויוני ארליך נוכל לצרף גם את דודי סלע, אולי אפילו את ציפי אובזילר, נוכל להתגאות במשלחת איכותית וייצוג הולם לענף שבשנה האחרונה הביא לנו המון נחת.
דודי היה במשך שנים ארוכות סלע מחלוקת בביצת הטניס הישראלית. טניסאי מוכשר בטירוף שחוסר המחויבות שלו הוציאה את אנשי הענף, בעיקר את אלה שמבינים עניין, מדעתם.
אבל שנה מאוחר יותר המחלוקת איננה. זה אירוני אולי, אבל סלע כבר לא יכול לאכזב שוב. הוא הצליח בדקה התשעים לממש את הפוטנציאל שלו וגם אם רק את חלקו, עם יד על הלב, זה הרבה יותר ממה שהתרגלנו לקבל ממנו.