הטניס ידע שנת 2008 מרתקת. היריבות בגברים בין רוגר פדרר לרפאל נדאל שברה שיאים חדשים ובין הגברים, ובנשים ובגברים כאחד, ראינו דור חדש של טניסאים צעירים שהתדפקו על דלת הצמרת העולמית וחלקם גם נכנסו פנימה בסערה.
גמר ווימבלדון ועלייתו למקום הראשון בדירוג של רפאל נדאל, היו גולת הכותרת של הענף בשנה זו, ונראה שבאופן כללי היריבות בין שני הענקים תמשיך להיות זו שתוביל את הכותרות במהלך השנה הבאה.
האם פדרר יחזיר לעצמו את המקום הראשון בעולם? אובייקטיבית אין סיבה שלא. יש לו את היכולת לזכות לבטח בשלושה גראנד סלאמים (את צרפת יש להוציא מהתמונה הזו), ותארים נוספים על הדרך רק יגדילו את מספר הנקודות שלו ויזניקו אותו בדירוג.
אבל יותר ממה שיעשה פדרר, השאלה היא מה יעשה נדאל. הפציעות בסוף השנה צריכות להטריד מאד את המחנה של הספרדי, שגם אם ישחק מספר קטן קצת יותר של תחרויות בשנה הבאה, עדיין ניחן בסגנון משחק כזה שימשיך לחשוף אותו לפציעות שחיקה מרובות – ולא משנה כמה חזק הוא.
בין הנשים נראה שמה שהיה הוא מה שיהיה. הצמרת פתוחה לחלוטין, ונראה שמשחק הכיסאות המוזיקאליים סביב המקום הראשון בעולם יימשכו גם בשנה הבאה, בין כמה וכמה טניסאיות כמו האחיות וויליאמס מארה"ב, אנה איבנוביץ' ויאנקוביץ' הסרביות, והשחקניות הרוסיות הרבות המסתובבות בין 20 הראשונות בדירוג העולמי.
לטניס הישראלי בעולם לא צפויה שנה קלה. גם שחר פאר וגם דודי סלע סיימו בסופו של דבר את שנת 2008 עם אכזבות ונפילה בדירוג, והרי ידוע שהמלחמה על כל טיפוס של מקום בודד בדירוג לא נעשית קלה משנה לשנה.
לאנדי רם הייתה שנה לא רעה. גם אחרי שיוני ארליך נפצע, הוא הצליח להמשיך לנצח ולזכות בתארים עם פרטנרים שונים בכל שבוע כמעט, ועל אף שאין ספק שהוא תמיד יעדיף לשחק עם ארליך, הוא יודע שההצלחה המאוד אישית שלו לא תלויה בארליך אלא בהמשך בחירת הפרטנרים שלו מתוך האפשרויות הלא מאד גדולות הקיימות.
ארליך מצדו מנוטרל עד חודש מרץ לפחות ולא בטוח מה יהיה כושרו ומה תהיה יכולתו אחרי פציעה חמורה כל כך וחודשים של חוסר משחק תחרותי. רק תזכרו את הראל לוי לפני כמה שנים וקבלו הוכחה לכך שהחלמה פיזית לא מבטיחה חזרה חלקה לסבב ולראש ולביטחון העצמי יש לתת מקום של כבוד בתהליך הזה.
ציפי אובזילר כבר שינתה כיוון. כשהכניסה למועצת העיר גבעתיים לא צלחה בסופו של דבר, היא אמרה כן לתפקיד מקצועי חשוב באיגוד הטניס (פרויקט הנשים), וברור שהיא אט אט סוללת את דרכה, בחוכמה רבה – החוצה.
הראל לוי ונועם אוקון החליטו לפתוח בקריירת זוגות משותפת – רעיון כללי מוצלח וחכם, אבל לא בטוח שדווקא בשידוך הזה. אפשרי לראות את היופי בניסיון לבנות עוד צמד כחול לבן מצליח, אבל אם רוצים הישגים באמת, לפחות הראל לוי שכבר הוכיח את עצמו כשחקן זוגות לא רע בכלל בעבר, יכל למצוא שידוך מוצלח יותר.
אז מי נשאר לנו?
אמיר ויינטרוב? גל חקק אלוף הנוער? יוליה גלושקו? קרן שלמה? השמות האלה ועוד כמה נוספים בגברים ונבשים של הטניס הישראלי, מייצגים שחקני טניס טובים – אבל לא כאלה שסביר להניח שיעלו לכותרות כבר בשנה הקרובה, אם בכלל, כיורשים פוטנציאלים לדור הנוכחי.
חלקם צריכים עוד לעבור תהליך של התבגרות והבשלה, חלק כבר נושקים לגיל שבו הפריצה הייתה צריכה לבוא – ולא הגיעה.
שנת 2009 תיהיה ללא ספק שנת מבחן לטניס הישראלי בעולם – או שנת התפכחות. המבחן יהיה של אלה המחזיקים אותנו בתמונה ואולי יצליחו לעשות זאת שנה נוספת.
ההתפכחות תהיה של ראשי הענף שיבינו שאת הדור הבא צריך לבנות עכשיו, כדי שעוד חמש או שש שנים, במקרה הטוב, יהיה לנו ענף עם עתיד.