רוג'ר פדרר עשה זאת. את החבילה הכבדה ביותר ששכבה לו על הגב הוא הסיר מעליו אתמול ובקלות די מפתיעה וזכה בטורניר הגראנד סלאם היחיד שעדיין לא היה לו. אז אם חשבתם שפדרר שחקן מסוכן – עוד לא ראיתם כלום. גאון הטניס הזה ללא החבילה הזו על גבו הולך לשבור בשנים הקרובות עוד המון שיאים בענף ויהיה קשה לעצור אותו.
המשחק עצמו היה קל מהצפוי בעיקר מכיוון שפדרר הגיע אחרי דרך קשה, מלאת משחקים של חמש מערכות בהם הביט להפסד בעיניים עשרות פעמים ולעומתו רובין סודרלינג השבדי שיחק את הטניס של חייו וחשוב מכול – לא היה לו דבר או חצי דבר להפסיד. אבל אין מי שהיטיב להגיד את זה כמו סודרלינג עצמו שאמר אחרי המשחק שהשוויצרי הוא בעינו השחקן הטוב בהיסטוריה. אנו נתווכח עמו ?
האם יש מתחרה לטניס הגאוני שבא לפדרר כל כך בקלות, לתנועה המלכותית שלו על המגרש, לחבטות המשולמות, להתנהגות המופתית שלו, לשקט, לשמחה העצורה והרגשנית? הקהל יכול לאהוב את נובאק ג'וקוביץ' לכמה רגעים כי הוא עושה חיקוי מושלם של נדאל מוציא את תחתוניו מהישבן אבל בסופו של דבר הוא ייזכר בפרישות שלו ממשחקים בכל פעם שנעשה קשה.
יכול אנדי מארי להיות התקווה הבריטית לתואר בווימבלדון ולהיות שחקן כישרוני מאד, אבל תמיד ייזכר קודם כל כבכיין המפונק שנראה תמיד כמי שעושה טובה לאנושות שהוא דורך על המגרש.
וזה יכול להיות כמובן רפאל נדאל, הלוחם האולטימטיבי שאין מילה רעה להגיד עליו, אבל שגופו מתחיל לבגוד בו ולא בטוח שיהיה חזק מספיק להוות יריב לפדרר על ספרי ההיסטוריה.
ומהיום והלאה פדרר יהיה שחקן של ספרי היסטוריה. לנו קשה להבין כיצד אתמול פדרר בכה בזמן שנוגן ההמנון השוויצרי וחשב על הניצחון המתוק ואף לא לרגע על מיליון היורו שהופקדו לחשבון הבנק שלו באותו רגע, אבל תאמינו לי – זה היה בדיוק המצב.
לא כסף, לא פרסום, רק תארים וספרי היסטוריה ישכבו כעת על גבו של פדרר, בדיוק במקום שהתפנה רגע אחרי שהעיף מעליו את החמר הדביק והלח של פריז שהיה דבוק לו על הגב כמה שנים ולא נתן לו מנוח.
הגראנד סלאם ה- 15 של פדרר רק מעבר לפינה. הדשא בווימבלדון ממתין לבעל הבית שמעד ברגע האחרון לפני שנה, ממתין לו שיחזור ויחזיר לעצמו את השייך לו. כשהאלוף היוצא נדאל בספק לטורניר, התואר הזה יהיה כמעט עניין פורמאלי. ואז תגיע גם האליפות הפתוחה של ארה"ב בחודש אוגוסט ושוב פדרר יהיה הפייבוריט.
ומה עם המקום הראשון בעולם אתם שואלים?
זה ממש לא מעניין. לא אותנו ותהיו בטוחים שבשלב הזה בקריירה גם לא את פדרר. תארים הם שם המשחק עכשיו - כמה שיותר גדולים, כמה שיותר חשובים – כמה שיותר.
כל שונאי פדרר לדורותיהם ימצאו את הדרך להמעיט בערכו של ההישג שלו בפריז - ללא הועיל.
כל מי שעמד מול פדרר בצד השני של הרשת במשך שבועיים הגיע לשם בזכות ואותו הוא צריך היה לנצח – וכך עשה. פדרר לא אחראי על מי שלא הגיע לשם. הדרך נפתחה לפניו, הוא קיבל הזדמנות ולקח אותה – כמה פשוט.
הזכייה של פדרר היא הזכייה של כולנו אוהדי הטניס. כי ככל שהגאון הזה ינצח יותר משחקים אנו נזכה לראות אותו יותר זמן על המגרשים – וזה הניצחון שלנו.