שבת. ה-30 ביוני, 1990. בעולם היו עסוקים באותו יום באיזה מונדיאל זניח. ארגנטינה בדיוק ניצחה את יוגוסלביה בפנדלים, איטליה "הביסה" 0:1 את אירלנד, והכותרת הגדולה היתה המפגש הצפוי של דייגו בחצי הגמר מול החברים מארץ המגף. ועוד בנאפולי. גם כאן בישראל כולם היו מרותקים לטורניר, שעם הזמן התברר כאחד הפחות סקסיים בהיסטוריה. לא פלא, אם כך, שהסיקור של טורניר ווימבלדון נדחק יממה לאחר מכן לעמוד ה-13 ב"ידיעות אחרונות".
מה הופך אירוע ספורט לקלאסי? התוצאה? המעמד? ההייפ? בהחלט אפשר להתווכח, אבל קשה להתווכח עם העובדה שהמפגש בין עמוס מנסדורף לסטפן אדברג בסיבוב השלישי בווימבלדון 1990 הוא חבר ראוי ברשימת הקלאסיקות של הספורט הישראלי. לא, הגעה לשלבים הללו בגראנד-סלאמים לא היה משהו שמנסדורף לא הורגל אליו, אבל מול יריב עילאי, חביב הקהל, וכזה שמחזיק עד היום במאזן פנימי של 0:10 עליו - מה שקרה באותו יום במגרש מספר 1 נראה כמעט דמיוני.
אחרי 107 דקות של טניס אדיר, הישראלי הפך פיגור מערכה ליתרון 1:2 כשאת הסט השלישי הוא נועל תוך 29 דקות. למרות שהשבדי חזר ל-2:2, מה שקרה במערכה החמישית ראוי לכתבה משלו. באתר איגוד הטניס חזרו למשחק ההוא וניסו להבין עד כמה זה באמת היה קרוב, על מה זה נפל, מה הרגישו הדמויות המרכזיות (ועדי הראייה), וגם: בעד מי באמת היה הקהל? הנה חלק מהכתבה, לינק לטקסט המלא מחכה לכם מיד לאחר מכן.
הפינג-פונג נמשך לתוך הסט הרביעי. עם הגב לקיר, סטפן אדברג הזכיר שהוא סטפן אדברג לכל מי שלרגע שכח. 2:6 חלק סידר לו שיוויון 2:2 במערכות, אבל טעה מי שהלך לנמנם כי חשב שכאן מנסדורף יקרוס מנטלית והשבדי יטייל. "מבלי לגייס את כל הכוחות שהיו בו, אדברג לא היה יכול לשרוד את המפגש הזה", נאמר בקטע קריינות בסרט דוקו שהופק שנים לאחר מכן על ווימבלדון 1990. "סטפן היה צריך למצוא את הדרייב, את יכולת האלוף, ומול עמוס זה קרה". אבל יכולת האלוף לא ממש עזרה לשבדי להרוג את המשחק מול "קצין הצבא הישראלי לשעבר" (עוד ציטוט מהסרט). רחוק מזה.
למעשה, לאורך כל הסט החמישי, אדברג לא היה קרוב לשבור את מנסדורף, שלקח במערכה ההיא לא פחות מ-5 משחקוני הגשה שלו על האפס. מאמנו המיתולוגי של השבדי, טוני פיקארד, יאמר שנים לאחר מכן ש"לעמוס היו מספיק צ'אנסים לשלוח את סטפן לחדר ההלבשה". כשאני שואל היום את מנסדורף עצמו מה הדבר הקטן שהיה חסר כדי לקחת את המערכה המכריעה, הוא עונה: "נכון שזה הלך צמוד צמוד עד הסוף, וכעיקרון תמיד האמנתי שאני יכול לנצח כל יריב, אבל הבעיה היתה שלא הצלחתי להגיע בסט ההוא למצב של יתרון שבירה ונקודת משחק". עובדתית, הצדק עימו. ובכל זאת, קרב היריות הזה נמשך ונמשך. 1:1, 2:2, 3:3, וכך הלאה, עד 7:7. אף אחד מהצדדים לא התכוון לוותר.
