ההחלטה (הצפויה) של פדרר לפרוש אחרי טורניר לייבר איכזבה ואף העציבה את מליוני מעריציו, שלא בצדק כמובן. המעריצים שרוצים בטובתו צריכים לשמוח בשבילו על קריירה די מושלמת. לו היה חוזר בגיל 41 הוא היה רק גורם לעצמו נזק לטווח ארוך וממילא היה רק צל של עצמו. הוא חסך לעצמו הפסדים מביכים לכל מיני פוקינה דוידוביצ׳ים כאלו (אגב, הוא שחקן מעולה), שלא לדבר על פסטיבלי פרידה נוסח מה שעשו לסרינה בניו יורק. אצל פדרר הכל קלאסי ונקי, כמו בן של רוקח. קליפ הפרישה שפירסם צולם כשהוא יושב בחולצת ג׳ינס במשרד ליד שולחן עם מסמכים לא ברורים, כשמאחוריו ארון הגביעים (והקריירה). באנגלית קרה ומדויקת ובקול מונוטוני הוא נשא נאום שהאמת, היה קצת פחות מעניין מלראות אותו משחק.
בניגוד לנאום הפרידה המשעמם מעט שלו בטוויטר פדרר, כטניסאי הוא התגלמות חלומו של כל שחקן טניס צעיר, חובב טניס או מאמן טניס. היו שחקנים גדולים לפניו, דומיננטיים לא פחות, כאלו ששלטו בסבב לכמה שנים ואפילו היה ג'ון מקנרו אחד ששיחק טניס (כמעט) מושלם ב-1984 (מאזן 3:82 שאפילו פדרר לא הגיע אליו). אבל לא היו שחקנים שהיו במקום הראשון במשך 237 שבועות ברציפות, שזה אחד מהשיאים שג'וקוביץ' ונדאל כבר לא ישברו. יש עוד כמה אגב, לא הכל מסתכם במספר זכיות של טורנירים גדולים.
מעבר לסטטיסטיקה המטורפת של פדרר, ששיחק במשך 24 שנים ובילה את רובן בחמישיה הראשונה, יש לו עוד כמה סיבות להיזכר בקריירה שלו בערגה. במיוחד הוא יזכור את השנים שבהן היה מספר אחד בעולם בהפרש עצום שלא היה כדוגמתו, תוך הפגנת דומיננטיות כמעט מביכה על כל מיני דוידנקואים, אנדי רודיק, אנדי מוריי ודוד פררים מתחלפים למיניהם ואגאסי המזדקן (שחקנים עצומים כשלעצמם). דומיננטיות שגרמה יותר מאוחר ללא מעט אנשים לזלזל בשנות ״הדיקטטורה״ של פדרר שבהן זלל את רוב תארי המייג׳ור שלו, בטענה ש״הסבב היה חלש״ באותן שנים. זאת שטות בעיני, כי פדרר שיחק טניס חלומי באותן שנים, טניס שלא נראה כדוגמתו. הוא הוכיח שאפשר לשחק טניס ״רומנטי״. כלומר, לשחק אגרסיבי, חיובי, קרוב לקו הבסיס, עם גיוון ודמיון, לעלות לרשת, לסמוך על האינסטינקטים. האחיזות שלו מהקו האחורי היו מיושנות, גב היד עם יד אחת זאת חבטה נדירה היום. היא היתה נדירה כבר כשפדרר היה ילד. באופן כללי, הטניס ההרפתקני של פדרר, שטומן בחובו סיכונים לטעויות בלתי מחייבות, לא אמור לעבוד ברמות של הסבב המקצועני. אלא אם אתה גאון.
עד כמה גאון הבנתי כשפגשתי את פדרר לפני כ-12 שנה בניו יורק, כשבא לבקר באקדמיה של ג'ון מקנרו, שם הייתי המנהל המקצועי בשעתו. אומרים שאחד מסממני הגאונות הם זכרון טוב. פדרר זכר אותי ואף העיר לי: ״לאן נעלמו התלתלים״? הסתבר שהוא זכר אותי כי היה אוסף כדורים שלי כששיחקתי בבאזל (כלומר, ״בבאזל פדרר היה אוסף כדורים שלי״). אני מודה שלא פעם אני לא מתאפק מלשחרר את הפרט הטריוויאלי הזה. בתור מאמן, כמובן, לא התאפקתי וביקשתי שיראה לי את האחיזות שלו. התפלאתי שהאחיזה שלו בגב היד לא ״מערבית״ עד הסוף. כשהערתי לו על זה בפליאה, הוא אמר לי "נכון, אני אוהב להפליק עם הפרק כדי להשלים את מה שהאחיזה היתה עושה". כלומר, גאון. זה אפשרי כמובן, אבל צריך תזמון מושלם ופרק חזק וגמיש. למעשה, פדרר זכה ב-16 טורנירי מייג'ור עם אחיזה לא נכונה. רק אחרי שפדרר איבד את ההגמוניה לשני הגדולים האחרים (הצעירים ממנו יש לומר), הוא שינה את האחיזה. שינוי לא פשוט בכזה שלב מאוחר בקריירה שלו. גאון, כבר אמרנו?
פשוט נמאס לו להפסיד לרפא ונובאק פעם אחר פעם בגלל טעויות בלתי מחויבות בגב היד. השינוי הזה הניב לו עוד 4 תארי מייג׳ור, חזרה למקום הראשון בגיל שכבר חשבנו שלא יגיע לרמות הללו שוב. בשנים הללו הוא גם ניצח את נדאל חמש פעמים רצופות ושיפר במעט את המאזן מולו. השנים הללו, שבהן התחרה שווה בשווה עם רפא ונובאק בשיאם, היו שנים לא פחות מרשימות בעיני מאשר מה שאני מכנה שנות ״הדיקטטורה״ שלו. היו לו לא מעט הפסדים בגמר או בחצי, היו לו גם כמה הפסדים אכזריים שבהם הוא נראה אנושי, אפילו השתנק לא פעם. שמעתי גם אנשים שקראו לו חלש מנטלית יחסית לשניים האחרים. שוב, שטות גמורה. העובדה שהוא הגיע לכל כך הרבה משחקי גמר וחצאי גמר ברציפות לאורך שנים ושיחק אלפי משחקים מעלה את הסבירות שיהיו לו משחקים בהם הוא יוביל ויפסיד כי במהלך קריירה של ספורטאי (כל ספורט), הכל קורה - ניצחונות, הפסדים, משחקים שבורחים מהידיים, משחקים שניצחת בשיניים וכו׳. פדרר שם את עצמו במצבים של משחקים בשלבים המכריעים כל כך הרבה פעמים שבהכרח יהיו לו הפסדים כואבים והשחקנים שהוא ״השתנק״ מולם הם הגדולים בהיסטוריה.
אבל הגדולה של פדרר לא רק מסתכמת בפורהאנד, הגשה ותנועה מושלמים, אלא באלגנטיות שלו, בקלילות שבה הוא עושה את זה, קלילות שהוא עבד עליה קשה מאד במשך אלפי שעות, אבל בכל זאת קלילות. והנאה, הוא תמיד הדגיש כמה הוא פשוט אוהב לשחק. ראו את זה עליו. רוב השחקנים פורשים הרבה לפני גיל 40 . אחד הדברים שהכי הדהימו אותי זה הסגנון שלו. סגנון שהיה יכול להתאים יותר לשנים שבהן אני שיחקתי, שנות ה-80 או ה-90. כבר הוכח שהסגנון של פדרר הוא לא הסגנון הכי יעיל ושהוא לא השחקן הכי טוב שאי פעם נולד מבחינת ניצחונות על המגרש. יש שני שחקנים עם מאזן חיובי מולו וגם עם יותר תארי מייג׳ור, ובטוח שהפער כבר לא יצטמק. אבל בשיאו, ספק אם מישהו יכול לנצח אותו, אלא אם זה נדאל על חימר.
לדעתי הוא יותר שלם מג'וקוביץ' כטניסאי על משטח קשה, למרות שהסטטיסטיקה מוכיחה אחרת. על דשא (בשיאו), אולי סמפראס היה נותן לו פייט. אף אחד אחר, גם לא נובאק לדעתי. מעטים השחקנים שמשחקים בסטייל של פדרר ומצליחים. דימיטרוב הוא דוגמא לאחד שדי הצליח (הוא אפילו כונה בייבי פדרר), אבל רוב השחקנים דוגלים בסגנון היותר סיזיפי-פיזי של רפא או נובאק (מי מחטיא ראשון). פדרר עשה את התארים שלו עם סגנון יותר ישיר ומנטליות של להלחיץ את היריב בכל חבטה, לקחת סיכונים, להשתמש בזוויות חכמות, בשינויים טקטיים, שינויי ספין, רגש ודמיון, עליות לרשת. הוא מה שנקרא שחקן ״אול אראונד״, שיודע להתמצא בכל חלק במגרש ובכל מגוון החבטות. הסגנון של פדרר מייצר בדרך כלל שחקנים טובים ומעניינים, אבל לא כאלה שזוכים ב-20 תארי מייג׳ור וגם פה ניתן לומר שוב - גאון.
אבל פה זה לא נגמר. אני ארחיק לכת ואומר שפדרר, בגדולתו, כרה לעצמו את הבור. הדומיננטיות שלו היתה צריכה לייצר את ה״נוגדן״. טניס קו אחורי יציב לא הפריע לפדרר עד שהגיע נדאל, מפלצת החימר בעיקר, אבל גם בשאר המשטחים, ובעיקר שמאלי עם כף יד עם סחרור מטורף שהלך פעם אחר פעם לגב היד של פדרר ודי ייאש אותו. נדאל הוכיח שאפשר לייאש את פדרר והנוגדן של נדאל הגיע בדמותו של נובאק, שהוכיח שניתן לשחק את הטניס של נדאל מהקו האחורי, רק אפילו עוד יותר קרוב לקו הבסיס ועם יותר עצמה. כלומר, באופן עקיף, פדרר אחראי לתופעת הביג 3. ניתן להמשיך ולומר שהמדורג ראשון בעולם הטרי קרלוס אלקארס, שעדיין לא נפטר מפצעי הבגרות שלו, הוא הכלאה של הסגנון הספרדי של נדאל (משחק הגנה מטורף עם כיסוי מגרש טוטאלי ומנטליות של לוחם שוורים), העוצמות של נובאק (חבטות קרקע מודרנית עם עצמה אדירה) והאגרסיביות והגיוון של פדרר (גיחות לרשת, חבטות דרופ שוט עם רגש, אגרסיביות בהחזרות השניות, גיוון ו-וירטואוזיות). דארווין (לא נונייס) היה קורא לזה אבולוציה.
עד עכשיו דיברתי על פדרר כשחקן. הוא העניק לנו כל כל הרבה שנים של ריגושים, טניס בלתי נשכח והישגים, אבל עכשיו כשפרש אפשר גם לדבר על פדרר כתופעה. הוא הגיע לרמות פרסום והערצה שרק בודדים מגיעים אליה. מסי, רונאלדו, לברון. כטניסאי זה לא קל בכלל. הפופולריות האישית שלו היתה כה גדולה שהיא עלתה על הפופולריות של הענף עצמו. צעירים יכולים ללמוד על הפוטנציאל השיווקי של שחקן טניס שהוא גם דמות ספורטיבית, חינוכית וערכית שמתנהלת בצורה בוגרת, חכמה ועם המון קלאס וכבוד לענף. הוא הטניסאי המיליארדר הראשון. בלי לשחק טניס השנה הוא עדיין המרוויח מספר 1 בענף. מגיעה לו תודה על הקריירה ועל השלמות.
