המפגש בין ניק קיריוס לבין רפאל נדאל ביום חמישי האחרון היה מרגעי הספורט שנשארים בראש גם קצת אחרי סיומם. ולא במפתיע. רמת האמוציות והאינטנסיביות חיה את הבילד אפ בשלמותו, שני הסטים הצמודים ייצרו מתח, והעוינות בין הצדדים היתה כל כך ניכרת וברורה עד כדי כך שכריס פאולר מ-ESPN טען שהאירוע כולו הרגיש יותר כמו קרב WWE מאשר משחק טניס. אבל מעבר לאלמנטים הספורטיביים-רגשיים, מה שהמשחק הזה סיפק, אולי יותר נכון לומר – מה שניק קיריוס סיפק – הוא הזמנה פתוחה לחלקנו לחשוב. להרהר ולערער.
כי בזמן שקיריוס, בהתפרצויותיו, במוחצנותו ובעיקר במעשיו, איתגר את הנפש הסוערת שלו, הוא איתגר שוב כמה מוסכמות שהן מקודשי הענף. והפעם על הבימה שנחשבת למקודשת מכולן. לרגע תהית אם נורמות הטניס הללו שחיינו עליהן והתרגלנו לקבל הן הגיוניות. אותו אנדר ארם סרב (ההגשה מלמטה), למשל. עד כמה הוא באמת ראוי לביקורת? קוד הטניס הבלתי כתוב זועק לך באוזן "בושה, חוסר כבוד". מצד שני, אתה מקשיב שוב להסבר של קיריוס לאקט ותוהה האם המהומה הזו מוצדקת. "יריבים עומדים 6 מטרים מאחורי הבייסליין ומנטרלים את החוזק שלי. למה לי אסור לעשות את אותו הדבר להם?", הוא שאל. ואז גם אתה שואל. כי אם נתנקה מקלישאת ה"כשר, אבל מסריח", כמה באמת יש הבדל מהותי בין סרב שכזה לבין דרופ שוט סטנדרטי באמצע ראלי?
אתה מתבונן בקיריוס מתלונן בווקאליות לא נעימה ועקבית על הזמן שלוקח לנדאל להיות מוכן בין הנקודות במשחקונים בהם הוא המחזיר ונזכר בטומי האס. דווקא בו. הגרמני אמר פעם: "מה שאנשים לא מבינים לגבי פדרר זה שהוא לא לוקח ממך זמן רק במהלך הנקודות בגלל הסגנון שלו, אלא גם בקושי לוקח זמן ביניהן. אין שום דרך להתכונן ללחץ כזה". ואם לקחת זמן מהיריב שלך זה כח, ואם החוק קובע שהמחזיר צריך להתאים את עצמו למהירות של המגיש, אז אולי בבסיס של קיריוס יש צדק? ואולי אם מישהו אחר היה מציג את אותה ביקורת, באותו אופן סיסטמטי, העולם היה לוקח אותה יותר ברצינות. ואולי בכלל חלקנו בכלל פוחד קצת להסכים עם קיריוס, כי אם כן אז מה זה אומר עלינו?
ואז אתה מקבל חיזוק קטן לכיוון הזה כשאתה רואה את קיריוס עושה משהו שחצי משאר שחקני הסבב היו מקבלים עליו תשבוחות ומציע לנדאל לערער על קריאה נגדו, ובעקבות כך מאבד נקודה. אולי הוא כן בחור טוב שהעניינים רק הסתבכו לו? אולי בפנים הלב נקי והכוונות טובות. אבל אחרי רבע שעה הוא יורה כדור לבטן של נדאל ומספר במסע"ת שהמהלך היה מכוון. מספר ואז מוסיף ש"רפא לקח 18 סלאמים, אז הוא יכול להתמודד עם חבטה אחת לבטן". ואתה שוב תוהה אם יש סיכוי לדבר הזה להתמתן. לזנוח בצד את היעדר הרסן והטינופים ולהעמיס על הגב במקום את הכישרון. אבל אתה לא משוכנע, כי כמה אפשר עוד להאמין ואז להתאכזב.
טניס הוא ספורט שמחנך אותך עוד מגיל ילד, עוד במועדונים, לכבד את היריב, אבל במקביל הוא מלמד אותך שהקרב מולו לא מתנהל אך ורק במישור הטכני והטקטי, אלא גם בזה הפיזי והמנטלי. ניק קיריוס מותח את גבולות האלמנט האחרון למקומות שזורקים את הנפש שלך כצופה מצד אחד של הסקאלה לעברה השני. בלי עצירות ביניים. וכשזה קורה מול טניסאי כמו נדאל, על כך המשתמע מכך, האפקט רק מתעצם. לזכותו ייאמר שעל הדרך הוא גורם לך מדי פעם לחשוב. כמה חבל יהיה בשבילו, ואולי וקצת בשבילנו, אם זו תהיה בסופו של דבר התרומה הכי משמעותית שלו לספורט.
***
העידן הפתוח לרווחה
היה משהו סמלי בכך ששעה קלה בלבד לאחר שקורי גוף העפילה לשמינית הגמר בווימבלדון – מוסיפה לאש התקשורתית שבערה סביבה עוד לפני כן - פליקס אוז'ה אליאסים הודח מהטורניר. הקנדי בן ה-18 הוא על פניו סיפור לא פחות מרשים מהאמריקנית. בעיצומה של שנת פריצה מדהימה על פי כל פרמטר, הוא הגיע בפעם הראשונה להגרלה הראשית בגראנד סלאם כשהוא כבר מדורג. אחרי שסטפנוס ציציפאס הודח, הוא אף סומן על ידי סוכנויות ההימורים כ-4 ברשימת הפייבוריטים לזכות בטורניר. עובדה שנשמעת דמיונית.
ועדיין, בקונטקסט הרחב יותר, גוף היא הרבה יותר סמל לתקופה ול-DNA של סבב מאשר מקבילה הקנדי. ובזמן שאוז'ה אליאסים הוא שחקן יוצא מהכלל בכישרונו ויותר מכך - בגיל הכל כך צעיר בו הפוטנציאל מתחיל להראות פירות - גוף היא סימפטום של עידן שלם בטניס הנשי. עידן שבו היעדר ראש חץ דומיננטי ויציב מייצר גם פתח לסיפורים ספורטיביים מרתקים, וגם מגוון סגנוני עשיר שמזכיר לפרקים טניס ששכחנו שקיים.
גוף, על הביוגרפיה האישית, הטניס העוצמתי והמודרני, היא קודם כל הראשון: סיפור יפהפה (והבטחה ענקית). אבל לידה ומאחוריה בהגרלה נחבאות ונאספות עוד ועוד טניסאיות שרואות עד כמה נזיל ודינמי הדירוג - כמו גם רמתן של חלק משחקניות הטופ - ומחפשות דרכים להתמודד עימן בתקופה בה תארים גדולים הם בהישג יד. חלקן עושות זאת דרך טניס יצירתי, נועז, לעיתים על גבול הניסיוני. טניס שהוא כמעט בלתי אפשרי למימוש בעידן הבום-בום ששולט בגברים. אבל זה בדיוק העניין פה: במשחק בו לסרב יש פחות משמעות, יש יותר משקל לראלים. ובתקופה בה הפיזיות ומשחק ההגנה שולטים, הראש צריך לחפש שיטות לסיים את אותם ראלים.
שם, מתוך המרווחים הללו, צומחות להן שחקניות ותופעות לא סטנדרטיות. סו-וויי שיי, למשל, היא רבע עוף בכל מה שנוגע למידת גוף, אבל היא מבחן לסבלנות של כל יריבה בגלל הכישרון הקואורדינטיבי הנדיר שלה והטניס שמנצל בשלמות את מימדי המגרש. אנסטסיה סבאסטובה ומרקטה וונדרושובה שיכללו את השימוש בדרופ שוטים ובסלייסים לאמנות. לדריה קסאטקינה וביאנקה אנדרסקו יש בתיק הכלים מגוון חבטות שקשה ללמד, ואם טניס סופר אגרסיבי ומשולח רסן הוא גם דרך לנצח הגנת על, די להיזכר בריצה של ילנה אוסטפנקו לזכייה ברולאן גארוס 2017 (43 ווינרים בממוצע למשחק) או בלורן דייויס שרק לפני מספר ימים העיפה על קרבר 45 ווינרים לפני שהעיפה אותה מווימבלדון.
ואם הלכנו רחוק או נישתי מדי בשיפולי הדירוג, בואו נרים את המבט מעלה כי העדות הכי מבוססת למגמה היא אשלי בארטי. הגיוון במשחק שלה - מהפורהאנד הנפלא והסלייס בקהאנד, דרך משחק הרשת הטוב בסבב, ועד לסרב הקטלני והמדוייק - הם שהביאו לה את המקום ה-1 בעולם. הם גם הביאו לה זכייה בסלאם ראשון ואולי יביאו לה עוד אחד בסוף השבוע הקרוב (בטורניר בו כאילו כדי לחדד עד כמה אין סגנון אחד שולט - 10 אלופות גראנד סלאם עפו עוד לפני שמינית הגמר). במציאות הזו, לשחקניות כמו קורי גוף יש מקום לפרוח. ולעוד עשרות קורי גוף אחרות לחלום ולהאמין.
