למצב הגוף שלנו יש חשיבות גבוהה בתחושת הביטחון שלנו בעצמנו. זה נכון לכלל בני האדם. אנחנו לוקחים את מכלול היכולות שלנו כמובן מאליו, עד הפעם הראשונה, בה הדברים מתחילים להשתבש. בקרב ספורטאים, לגוף יש מעמד של קדושה. הוא ההווה והוא העתיד שלהם. הם מטפחים אותו, לוקחים מאמנים מיוחדים לפיתוח יכולות מגוונות. הוא הבסיס למימוש החלומות שלהם.
החוסן המנטלי, העוצמה שיש בין האוזניים, עושים את ההבדל בין מקום רביעי לבין מדליה, בין התעלות בזמן אמת, לבין קריסה והעלמות אל עולם התירוצים. כשהגוף נפצע, נפגעת תחושת הביטחון. הספורטאי עובר טלטלה ומעבר, מאמונה מוחלטת וודאות, לזהירות ולספק, שלא היו לו עד רגע הפציעה. פציעה חוזרת, ופציעות חדשות, פוגעות באמונו של הספורטאי בעצמו. הספק אוהב להופיע ברגעים הקריטיים, אלו העושים את ההבדל בין ניצחון להפסד.
עוד שינוי מעניין מתרחש במוחו של הספורטאי שנפצע. מרכז ההתכוונות שלו משנה כיוון. עד הפציעה הראשונה הדמיון, הציפיות, והחלום, נעים בכיוון אחד, אל עבר העתיד. הספורטאי שנפצע, רוצה לחזור לרמה שהייתה לפני הפציעה, ומשם להמשיך לחלום.
במקרים נדירים האויב שלנו הוא גם ההזדמנות שלנו. רפאל נדאל מתמודד עם מגבלת הפציעה שלו באופן מעורר השראה. לשם מה לו להמשיך? הכאב מענה אותו, החושך במוח כופה עליו לוותר, והוא המשיך וממשיך. על כל יום שהוא עולה על המגרש, הוא משלם מחיר כבד מנשוא. אבל הוא מחויב לעצמו, למשחק, לאומנות שהוא מתרגל מגיל צעיר.
נדאל עומד לשחק היום בגמר הרולאן גרוס. אחרי שגבר על ג׳וקוביץ ברבע, ואחרי שבחצי זברב נפצע בקרסול ופרש, מגיע הספורטאי המחונן והאיש הרגיש והאנושי לגמר נוסף. האמנתי לנדאל כשהביע צער ואמפתיה כלפי זברב. ברור שהייתה בו שמחה, אבל היו בו גם צער ואכפתיות. לא ככה הוא רצה להגיע לגמר.
נדאל עומד מול ההיסטוריה, מול הציפיות, מול שבירת השיאים בעולם הטניס, עם הידיעה שהוא לא שלם, ושהוא עלול לפגוע פגיעה חמורה בגופו. הוא יודע שרוב הסיכויים שזו תהיה הופעה אחרונה שלו בגמר ברולאן גארוס, ובכל מגרש אחר בעולם. אני לא יודע אם נשאר מספיק קרח כדי להקל על הכאב. אני יודע שאני סומך על נדאל שהוא יהיה שם. הוא יבוא להשלים את המשימה שלקח על עצמו.
הספרדי ממשיך היכן שרוב בני האדם היו פורשים. בדיוק בשל המחויבות הזו, קשה כל כך לשחק נגדו. בדיוק בשל אותה מחויבות, אני אצפה בו.
כותב הטור הוא ד"ר עמוס מיתר, פסיכולוג ספורט קליני
