היו ימים בהם חובבי הטניס בארץ, או למעשה כל מי שרצה כל כך להתרגש מהצלחות הספורט הישראלי, תמיד היו יכולים לקבל נחת קטנה ממה שהיו עושים טניסאים וטניסאיות מישראל. בין אם זה שחר פאר, דודי סלע או אנדיוני, הייתה תקופה ארוכה מאוד שהיינו יכולים להגיד בפה מלא שיש לטניס הישראלי מה להציע בזירה הבין לאומית. בצער רב, לא נראה כעת שהימים האלה יחזרו על עצמם בזמן הקרוב.
כבר מספר שנים שבשיח הספורטיבי אומרים ש"אין לטניס הישראלי עתיד". המשפט הזה היה רלוונטי כשפאר רק פרשה, כשסלע היה בשלהי הקריירה שלו, וכשיוני ארליך רק עבר חצי מהקריירה... אבל עבר זמן, ועכשיו המשפט הזה צריך להשתנות - אין לטניס הישראלי הווה.
להגיד שהענף בארץ נמצא בשפל היסטורי זה קצת להרחיק לכת. בסופו של דבר, אנחנו צריכים גם להיות קצת מציאותיים. התקציב שהענף מקבל הוא זעום, ולא בטוח שיש פה את האנשים הנכונים לפתח את הטניסאים/יות, כך שלא יכול לצמוח כל דור דודי סלע או שחר פאר. עם זאת, כן חייבים להתייחס למה שקורה, חייבים לדבר על ההווה כי הוא לא מאיר פנים, והנתונים מספרים זאת.
הטניסאים הבכירים כיום בסבב של הגברים הם עידן לשם (יחגוג החודש 26), דניאל צוקרמן (27), ישי עוליאל (23) ובן פתאל (25). כבר יש מספר נציגים אף יותר צעירים מהם שהחלו להתחרות בסבב, דוגמת סער סימון ואוראל קמחי, אבל הם עדיין לא כל כך בתמונה.
הרביעייה הזו מורכבת מטניסאים לא מבוגרים וגם לא צעירים מדי, שכבר צברו ניסיון מסוים, אך עוד לא עברו הרבה. אולם, בניגוד למה שעשה דודי סלע בגילאים האלה, במקרה הזה יש פחות מקום לאופטימיות. שימו לב לדירוגי השיא של ארבעתם בקריירה: לשם 249 (דצמבר 2017), עוליאל 305 (אוגוסט 2022), צוקרמן 357 (ינואר 2023, בזוגות הוא הגיע למקום ה-205) ופתאל 380 (אוגוסט 2022).
ב-2-3 השנים האחרונות, מאז פרוץ הקורונה, ארבעתם בעיקר נעים בין הרמה של תחרויות צ'לנג'ר (הסוג השני בחשיבותו) לפיוצ'ר (השלישי). בלא מעט מקרים בהם היו ניסיונות להיכנס לתחרויות צ'לנג'ר דרך המוקדמות, זה היה מסתיים בהפסד. כמובן שזה בלי להחשיב את טורניר ה-ATP שנערך בתל אביב, לשם הנציגים שלנו קיבלו כרטיס חופשי. למעשה, מאז 2019 (סלע) לא היה טניסאי ישראלי שהגיע למעמד של חצי גמר בצ'לנג'ר.
מבין כל השמות, זה של עוליאל היה הכי בולט לפני הקורונה בזכות הזכייה בתחרות האוראנג' בול היוקרתית וההעפלה לגמר אליפות אוסטרליה הפתוחה לנוער ב-2017. אחרי החזרה מהמגפה העולמית לפעילות, הוא החל לנסוק ובשנת 2021 הגיע לחמישה גמרים של טורנירי פיוצ'ר, בשניים מהם גם זכה. הדבר הזה העניק לו כרטיס חופשי לטורניר ATP250 בסנט פטרסבורג, אך הוא הפסיד בסיבוב הראשון. כיום הוא חווה ירידה קלה, עבר ניתוח, ומתקרב לאזור ה-500 בדירוג העולמי.
ומה קורה בנשים? שם יש לנו את לינה גלושקו בת ה-23. דירוג השיא שלה היה 211, אך גם היא מציגה לא מעט עליות וירידות בקריירה הלא ארוכה שלה. בזווית החיובית, בעקבות היכולת שלה והדירוג שלה היא מקבלת לא מעט הזדמנויות במוקדמות של טורנירי WTA בכירים, משהו שלא קורה אצל הגברים. בשנת 2022 היא ניסתה את מזלה בחמישה טורנירים כאלה וכן באליפות ארה"ב הפתוחה, אך לא עברה את המוקדמות באף אחד מהם.
פרט לגלושקו, אין ממש עוד טניסאית שעושה צעדים של התקדמות משמעותית בגזרה הבין לאומית. ניקול חירין (491 בעולם) ושביט קמחי (530) הן הבאות בתור בדירוג, אך מבחינת יכולת הן עוד רחוקות מגלושקו.
לסיכום, הזמן ממשיך לעבור לו ואנחנו לא רואים איזו בשורה באופק. כמובן שמדי פעם אנחנו יכולים להתנחם עם ניצחון חביב של נבחרת הדייויס, ועל הישארות במקום לא נמוך מדי בכל הנוגע למעמד שלנו מול נבחרות אחרות. אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהטניס הישראלי הוא לא מה שהיה פעם, ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו לצפות ולקוות ליותר.
דייויס זה נחמד, אבל ההשפעה האמיתית על המעמד שלנו תגיע מהישגים אינדיווידואלים בטורנירים בעלי חשיבות יותר גבוהה. עד שזה יקרה, נמשיך להמתין לשחר פאר הבאה או לדודי סלע הבא, ונמשיך לעקוב אחרי התוצאות של הנציגים שלנו בטורנירי פיוצ'ר. אולי משהו עוד ישתנה, מי יודע.
