בואו נדבר על ההיפך הגמור מרוג'ר פדרר. הפנומן השוויצרי הרי צבר מעריצים בכל העולם בזכות היותו צייר עם מחבט. האסתטיקה, העדינות, ה-Finesse, מילה שהיא כל כך אירופאית שלא האנגלית ולא העברית מצאו לה מקבילה.
אבל על כך דובר מספיק. אני רוצה לדבר על כיעור, על קשיחות, על דם, על יזע ועל עוד קצת דם. כי כשרוקי בלבואה, הדמות הכי לא אסתטית והכי לא עדינה בתולדות סרטי הספורט, אומר בסרט האחרון של הסדרה שזה לא משנה כמה חזק אתה מכה, אלא איך אתה ממשיך קדימה אחרי שאתה חוטף מכות, הוא לא מדבר על הזירה, הוא מדבר על החיים. הוא מדבר על להיות ווינר. הוא מדבר על רוג'ר פדרר.
אם מסתכלים על רשימת הטניסאים שהדיחו את פדרר מטורנירי גראנד סלאם בשנים האחרונות, מתקבלת חבורה לא נוצצת במיוחד. כל מיני אנדראס ספים וארנסט גולביסים, שלא לדבר על "הצורר" סרגיי סטחובסקי. כשהולכים לטורנירים יותר קטנים נתקלים גם בז'רמי שארדי ובדניאל ברנדס, מסוג השחקנים שרק ההורים שלהם ולירון "קוקי" בכר מכירים. אחרי כל אחת מאותן הדחות מביכות הגיעה הקריאה לפרוש, ואחרי כל הפסד כזה החלו מחדש הדיבורים על זקנה שמביישת נעורים. אבל פדרר עצמו? הוא חזר ואמר בפשטות שכל עוד הוא נהנה, הוא ימשיך לשחק. וכולנו, עמוק בפנים, קצת ריחמנו עליו. אבל בינינו, גם קצת ריחמנו על עצמנו – אנחנו רצינו לזכור את הפדרר של הגמרים בווימבלדון נגד נדאל ושל ההצגות נגד רודיק ויואיט, לא את הפדרר שניצב מול המצלמות בפנים נוגות ומפרגן ליריב אלמוני ש"פשוט היה יותר טוב היום".
אבל הוא, כמו תמיד, ידע משהו שאנחנו לא. אני מודה ומתוודה שחיפשתי איזה ציטוט מפוצץ של האיש בשביל הטור הזה, משהו שייתן השראה לכל אחד ואחד מאתנו ויגרום לנו להעריך את העובדה שהוא לא רק אמן של טניס, אלא גם אמן של מילים. אבל מסתבר שהוא בעיקר אמן של טניס, כי מה שיוצא לו מהפה זו בעיקר כנות פשוטה ולא סקסית בעליל – "אני רוצה לנצח. זו הסיבה שאני משחק טניס. כי אני אוהב את הענף וכי אני רוצה להיות הכי טוב", "כשאתה הכי טוב במשהו, אתה לא רוצה לוותר על זה. במקרה שלי זה טניס". פדרר לא מדבר במונחים עמוקים של פילוסופיה או בסיסמאות קליטות שקואוצ'רים יוכלו לצטט. הוא חושב על הניצחון הבא, גם כשהניצחון הזה לא נראה כאופציה סבירה במיוחד. וזו בדיוק הסיבה שכשאנחנו ריחמנו עליו, הוא לא ריחם על עצמו, וזו בדיוק הסיבה שבגיל 35 וחצי הוא חוזר לקדמת הבמה.
התאהבנו לראשונה בפדרר בזכות היופי של המשחק שלו, נקשרנו אליו בזכות הקריירה המדהימה והמעוטרת שלו, אבל בשבוע האחרון הוא גם גרם לנו להאמין. הרי כולנו באיזשהו מקום רוצים להיות קצת רוג'ר פדרר של אוסטרליה 2017 – בין אם זה להצית מחדש להבה שכבתה, או להוכיח לכולם שהם טועים לגבינו או פשוט להרגיש שעבודה קשה באמת משתלמת בסוף. וכשלוקחים כישרון כזה וסיפור כזה, ומוסיפים להם גם את המקום שאליו אנחנו בני התמותה יכולים להתחבר, מבינים מאיפה הגיעה אותה תחושה חמימה שאפפה את הגוף שלנו ביום חמישי האחרון, כשהבנו שטרם נכתב הפרק האחרון בסיפור.
מעטים יודעים שרוקי בלבואה היה אמור למות. בסרט החמישי של הפרנצ'ייז, גיבורנו מקבל מכות מטומי גאן הרשע, מכות שבתסריט המקורי היו אמורות להכריע אותו ולשלוח אותו למפגש עם בורא עולם ועם אפולו קריד. אבל ברגע האחרון החליטו הקברניטים שרוקי לא יכול למות. ההיגיון אומר שבחור בגילו לא יכול לספוג מכות כאלה ולהישאר בחיים. אבל מה שסילבסטר סטאלון ושות' הבינו זה שכשאנחנו צופים בסרטי ספורט, וקל וחומר כשאנחנו צופים בספורט ממש, אנחנו לא רוצים את ההגיוני. אנחנו רוצים את האגדה. בין אם יהיה לה סוף טוב או לא, זה כבר לא משנה. ביום ראשון הקרוב נראה אגדה שלא רק הייתה באמת, אלא עדיין קיימת באמת, והאגדות האלה – הן הצד הכי יפה של הספורט. ואם סטאלון הבין את זה, מי אנחנו שנתווכח?
