כבר על כביש החוף בדרך למרכז הימי בשדות ים אינני רגוע. במושב שליד הנהג אני מנסה ללגום את כוס הקפה שלי אט-אט, לתת לקפאין ולשלווה של הכביש הפתוח בבוקר החג להרגיע אותי, זה לא מצליח. הידיים רועדות והמחשבות עוסקות רק ברגע הזה שבו ארד למים בסירת המנוע הארורה.
אף פעם לא חיבבתי מהירות, כשהדרכתי בצופים ושלחו אותי עם חניכיי ללונה פארק, נמנעתי מרכבות ההרים על ידי שלל תירוצים לזאטוטים בסגנון של: "המדריך חייב להגיע לישיבה דחופה תעלו בלעדיי וניפגש אחר-כך". כשאבי הכריח אותי בערמומיות לעלות איתו על ה-Space Mountain בדיסני וורלד, יצאתי משם כמו הלום קרב.
אבל הפעם אמרתי לעצמי זה לא צופים ולא בילוי של אב ובן, הפעם אני מחזיק בידי חוזה לא כתוב. חוזה ביני ובין הקוראים על-פיו עליי ככתב לספק עבורם את התמונה המלאה של האירוע אותו אני מסקר, אליפות ישראל בגלישת רוח במקרה זה. השלתי מעליי את מכנסיי הג'ינס המסורבלים, ונכנסתי אל תוך בגד ים קצר, חבשתי כובע רחב ובחזה זקוף נכנסתי אל הסירה כדי למלא את חלקי בהסכם ביני לביניכם.
האנשים בתוך הסירה מחוייכים ושזופים, עבורם המעמד הזה הוא כה טבעי, כמו נסיעה באוטובוס לאדם הפשוט. רגע לפני שהנהג מתניע את סירת המנוע אני שוקל בראשי את העניין פעם נוספת, "אם החוזה ביני לבין הקוראים הוא לא כתוב, אז אולי אני יכול פעם אחת שלא למלא אותו?", עוד לפני שאני מקבל החלטה, הנהג מחליט בשבילי ואנחנו יוצאים לדרך. הצלם שאיתי מבקש לארגן את הציוד והנהג מתחשב בו ושט לאט, "תתארגן לאט", אני מתפלל בליבי אבל תוך רגע כל המצלמות שלו כבר עטופות בכל ציוד ההגנה האפשרי והוא מאשר לנהג לשים גז.
הסירה טסה, אני מביט בקרקעית של הסירה, מנסה שלא להסתכל סביב, כל קפיצה על גל גורמת לי לאובדן של שנה מהחיים, יש לי עוד הרבה ספייר בהתחשב בגילי הצעיר, אבל אסור לי להיות שאנן נוכח המסלול הארוך. "זו הסירה הכי נוחה שיש לנו, ממש כמו אוטובוס", מנסה להרגיע אותי יו"ר איגוד השייט, יהודה מעיין, אשר נמצא אף הוא על הסירה ומזהה את המצוקה הקלה שנקלעתי אליה.
מגיעים אל הגלשנים והסירה נעצרת. לרגע אני באופוריה ומשוכנע כי הסבל הגדול מאחוריי. אך אז הסירה מתחילה להיטלטל מצד לצד, אפילו נבחרת הכדורגל בקמפיין האחרון לא הצליחה לגרום לי לבחילה כזו. "אתם בחיים שם? לא הוצאתם הגה מהפה", שואל אותי ואת חצי בדאגה חצי בחיוך אחד מהנוכחים על הסירה ומציע לנו בנדיבות בקבוק מים.
העיניים מטושטשות, אך אני מזהה את נמרוד משיח חולף ליד המצוף ומתריע בפני הצלם שממהר לדפוק כמה 'פלאשים', בתנאים הללו אין זמן לחשוב על פוקוס או על פריים אמנותי, מקליקים מהר ומקווים לטוב. ליבי עם הצלם האמיץ אשר צריך לתפעל ציוד אלקטרוני בתוך כל הסיחרור הזה. בינתיים החבר'ה על הסירה מתלהבים מהפריצה של שחר צוברי ומשתמשים במונחים מקצועים כמו Planning כדי לתאר את הדהירה של המדליסט האולימפי שנהנה ממכת רוח ועוקף את לירן מכלב בדרך למקום הראשון בשיוט. נוכח הסבל הקיומי שלי, קשה שלא להתרשם מחיות הים הללו אשר על הגלשן הקטן שלהם מושלים בגלים ועושים בהם ככל העולה על נפשם.
היום זה היום של צוברי אשר גילה עליונות בים וניצח בשני שיוטים מתוך השלושה וסיים שני בשיוט השלישי בעוד נמרוד משיח סיים פעמיים במקום השני וניצח בשיוט השלישי וכרגע הוא בפיגור נקודה מצוברי. סביר להניח שביומיים שנותרו לאליפות התחרות המסקרנת בין השניים רק תיגבר.
"ההרגשה טובה, בינתיים עשיתי שיוטים טובים, יש תחרות צמודה ואין ספק שיהיה מעניין לקראת הסוף. תמיד אמרתי שחשוב לי מאוד להיות אלוף ישראל, הייתי ארבע פעמים אלוף ישראל ובשנה שעברה התואר נלקח ממני אז השנה אני מנסה להחזיר אותו. מבחינת האולימפיאדה התחרות הזו לא אומרת כלום, אני רק חזרתי לאימונים אז אני לוקח את זה קצת ב'איזי'. בכל תחרות שאני מגיע אליה, אני רוצה לנצח", סיכם שחר צוברי את היום הראשון.
מבין הנשים, נהנתה מעין דוידוביץ' מיום טוב והיא מוליכה את התחרות לאחר שסיימה במקומות 2, 4 ו-3 את השיוטים הראשונים. לי קורזיץ מנגד סבלה מיום רע ולאחר שסיימה את השיוט הראשון במקום ה-16, היא פרשה משיוטים 2 ו-3 והודיעה כי היא אינה חשה בטוב.
