הו זה. היא מאחורינו. אני לא יודע מה איתכם, אבל מבחינתי, 2013 זו לא שנה שהייתה אמורה להגיע. ולא, לא בגלל שלבני המאיה נמאס לשרטט תאריכים על לוח השנה. פשוט כי זה מספר כזה, נו, רחוק, עתידני. 2013. זה משהו שבסרטים משנות השמונים היו מתארים כימי אפוקליפסה. היינו אמורים ללכת עם חליפות מתכת ולטוס במכוניות שלנו לעבודה.
ובכן, הדברים האלה לא ממש קורים באופן יומיומי. לפחות לא באזורים שאני מסתובב בהם. אבל זה לא אומר שעצם העיסוק של "חזיית העתיד" עבר מן העולם. לנסות לחזות מה יקרה, איך דברים ייראו. זה עדיין מעסיק הרבה מאוד אנשים, למשך חלקים גדולים מהיום שלהם. אבל כל ילד יודע שעסקי התחזיות הם בעיקר טובים כדי שיהיה על מה לצחוק בעתיד. ובגלל זה אנחנו לא ננסה לחזות כאן את העתיד כפי שאנחנו חושבים שהוא יתפתח. ולא רק כי זה יוציא אותנו די טפשים מתישהו בקרוב. אין לנו בעיה עם לצאת טפשים. אלא פשוט כי זה מצ'עמם. אז במקום לחזות את העתיד... בואו נדמיין אותו!
אתמול הגשנו לכם כאן כמה רגעים בלתי נשכחים שעשו לכותבים שלנו את השנה החולפת, נו, איך קוראים לה (כבר הספקתי לשכוח). לכן, עכשיו קבלו חמישה רגעים מרגשים, בלתי נשכחים, שאם יקרו ב-2013 – לבטח ייכנסו לרשימה דומה בעוד 12 חודשים פחות יום. רק עניין אחד קטן: הם לא יקרו.
17 בפברואר
מייקל ג'ורדן חוגג יום הולדת 50, וכל מי שנמצא בטויוטה סנטר ביוסטון לכבוד משחק האול סטאר מתעסק בזה. כולם מברכים, מחבקים, נזכרים, מצטלמים. אבל מאחורי הקלעים, איפה שאף אחד לא מתעניין ולא רואה, העסקה כבר מושלמת. היו על זה דיבורים, אמרו מינסוטה (כי הם מחתימים הרבה שחקנים לבנים, בעיקר ממדינות שאינן ארה"ב – אבל לא רק), אמרו כל מני דברים. אבל אף אחד לא חשב על הלייקרס. והאמת, איך יכול להיות שלא חשבו על הלייקרס? מייק דאנטוני אוהב פורוורדים עם קליעה, לא ממש איכפת לו מהגנה, ועל הקהילה היהודית בלוס אנג'לס אין צורך להרחיב בדיבור (כי בטח אני אכתוב משהו שיגרום למישהו מהם לתבוע אותי).
אז ג'ורדן שולח את רג'י וויליאמס (בעצמו קלעי טוב) ללייקרס, ומקבל בתמורה את דריוס מוריס ואת הטרייד אספשן של כריסטיאן איינגה, אולי גם איזו בחירת סיבוב שני. לייקרס מעבירה גם את ארל קלארק, אבל לקליבלנד, שבתמורה אורזת יפה יפה את עמרי כספי, ושולחת אותו לעיר המלאכים. כספי מצייץ שזה "חלום" לעבור לשחק בלייקרס, לצד קובי ברייאנט. מתישהו ביוני, כשקובי יקבל דאבל טים ויוציא כדור לפינה, כספי יוכל לקלוע שלשה שתעלה את לייקרס לגמר. אכן חלום.
18 ביוני
זה היה קשה, זה ברור. אף אחד לא חשב שזה יהיה קל. אף אחד בכלל לא חשב שזה יהיה, בשום צורה – לא קל ולא קשה. פשוט בלתי אפשרי. אבל איכשהו, זה קרה. ה-0:1 על נורבגיה לא הסגיר את מה שעומד לקרות. בטח כשאחריו הגיע 1:3 מוחץ וקליל של איטליה. אבל במשחק השלישי, מול האנגלים בטדי, זה פתאום התחבר. הקהל, ההמנון, מזג האוויר, הכל שיחק לטובת הצעירים בכחול לבן. 1:2 דרמטי שלח אותם לחצי הגמר. גם אז אמרנו "בסדר, אלה האנגלים, ברור שהם יפשלו". אמרנו "חצי גמר זה רק לעלות משלב הבתים. לא אומר הרבה". אבל מהצד השני הגיעה נבחרת גרמנית קצת זחוחה. אנחנו מכירים את נבחרות גרמניה בשנים האחרונות – משחקות יפה, אבל עושות במכנסיים. וזה עוד על הבוגרים. אז מה נגיד על הנערים? הם חשבו שהם באו לטיול, אבל כזו לחימה מהישראלים לא ראינו על מגרש כדורגל מאז בן סהר (אז עוד היה סהר) וצרפת. ראשונים לכל כדור, דחיפות, כסאח, והמון מזל. 0:1, דקה 90. כמו שהגרמנים אוהבים, רק שזה היה לטובתנו. אז מה אם היה נבדל בשער. לא זוכרים שהגרמנים התלוננו כשהבעיטה ההיא של פרנק למפארד עברה את הקו בדרום אפריקה.
בחצי הגמר השני האיטלקים המעולים גברו גם על ספרד, וסידרו לעצמם רי-מאץ'. ובעצם, כשמסתכלים על זה, ה-1:3 של איטליה בשלב הבתים דווקא שיחק לטובתנו. אחרת איך אפשר להסביר את הריפיון האיטלקי בדקות הראשונות? 0:2 מהיר השאיר את האזורי בהלם. הם השתלטו על המגרש, הבקיעו שער לקראת סוף המחצית. אבל זה לא היה היום שלהם. זה היה היום של הבחורים של גיא לוזון. אלופי אירופה. אין דרך להסביר באמת איך זה קרה. אבל לפעמים פשוט לא צריך.
1 ביולי
ברצלונה זכתה באליפות, וגם אם שוב כשלה בשלבים הגבוהים של ליגת האלופות, זה לא הפריע לאף אחד בקטלוניה להיפרד יפה יפה מטיטו וילאנובה. זו הייתה שנה קסומה, מרגשת, סוחטת דמעות. אבל טיטו החליט שזה מספיק. הוא צריך לנוח. זו הייתה אליפות גדולה, אבל הוא צריך לטפל קודם בעצמו.
גם מכבי תל אביב זכתה באליפות. גם היא עשתה את זה בסטייל תוך הפגנת עוצמה מרשימה. במקרה שלה זה גם הסתיים בדאבל. זו הייתה שנה ארוכה, לא פשוטה, שכללה המון למידה והסתגלות גם מצד הצוות המקצועי הזר. אבל סאגת הנסיעה לבלגיה נשארה הרחק מאחור, החיבור היה מצוין, ובחצי השני של העונה מכבי נראיתה כמו שמכבי לא נראיתה כבר שנים רבות. קבוצת כדורגל עם מנטליות קשוחה, עומק, סבלנות, כדורגל אמיתי. אוסקר הוכיח את עצמו. אוסקר עשה את זה. אוסקר יכול להמשיך הלאה.
ואין יותר טבעי מאשר לחזור הביתה. למועדון בו הוא גדל, בו שיחק שנים, בו אימן. לברצלונה. זה לא שברסה מפחדת לשים את המושכות בידיים של מאמנים עם מעט ניסיון. פפ וטיטו קיבלו את הקבוצה בלי לאמן בוגרים בכלל. לאוסקר עוד יש יתרון עליהם מהבחינה הזו. הוא לא רק אימן בוגרים, הוא הביא תואר. שניים (מכבי זכתה גם בגביע).
בטקס מרגש אוסקר וטיטו התחבקו, הזילו דמעה, הפלאשים תקתקו ללא הרף, הנשיא והשחקנים וכמה אוהדים מקורבים – כולם הרגישו שזה הצעד הנכון לעשות. שכולם מקבלים את מה שהם רוצים. חוץ מג'ורדי, שנאלץ לרדת לקווים ולאמן את מכבי – מה שהסתיים בכישלון ופרידה. אבל לפחות אבא קרוייף היה גאה: ברסה הגדולה ממשיכה לרוץ חזק, ולבן שלו יש חלק בזה.
1 באוגוסט
ז'וזה מוריניו כבר הגיע לפני כחודש, והשמועות שרפו לנו את מסכי המחשב. אי אפשר היה לברוח מזה. כולם ידעו שזה יקרה. ועדיין, כשזה קרה, זה היה אחד הרגעים הכי נוצצים שאי פעם ראינו. השאנז אליזה, לילה, אורות וצבעים והולוגרמות של שחקני כדורגל. מחזות שהחזירו אותנו ליולי 98. אבל הפעם אלו לא היו זידאן ופטי. אלו היו כריסטיאנו רונאלדו ודייויד בקהאם. והפעם אף אחד לא הסתפק בהולוגרמות. כי כשהזרקורים הופנו קצת מעלה, הם חשפו את מלוא התפארת: על שער הניצחון, עומדים במדי פאריס סן ז'רמן, ומקפיצים כדורים מאחד לשני. בראש, ברגל, כריסטיאנו אפילו הקפיץ שם פעם אחת עם הכתף. הקהל יצא מגדרו, מתחת לשער הניצחון מעצבי אופנה התקוטטו על הרשות להחתים את השניים על חוזה אימוץ חדש. לאבסי ופאסטורה זה יפה, איברהימוביץ' זה עצום. אבל זה לא מתקרב לקיץ אחד בו ז'וזה, רונאלדו ובקס מתקבצים בבירה הצרפתית. עיר האורות מעולם לא נצצה יותר. הצגת שחקנים מעולם לא הייתה גרנדיוזית יותר – לא עם המסוקים של ברזיל ולא עם עשרות האלפים שממלאים אצטדיונים פה ושם. לא. דבר לא יתעלה על השדרות, מלאות אוהדי פ.ס.ז', ועל הרגע בו מוריניו הוצנח אל תקרת שער הניצחון גם הוא, תפס מיקרופון והצהיר: באתי, ראיתי, כבשתי. חוץ מהשנייה אח"כ, כשכריסטיאנו חטף לו את המיקרופון ואמר: "הלו, אני זה שכובש". כולם צחקו. גם בקס. איזה חיוך יש לו יא אללה.
31 בדצמבר
אין לו יותר אתגרים. הוא בעצמו אמר. בשנה שעברה הוא הדהים את כולנו, ריתק מליונים למסך, ועשה מעשה שאף אחד אחר לא העז לעשות לפניו. ספק אם מישהו בכלל העז לחלום לעשות כזה דבר לפניו. אבל דמיון לא חסר לו. גם לא למאמצת שלו, רד בול, שאת מה שהיא עשתה לעולם האקסטרים וההוצאה לפועל של רעיונות מטורפים וחלומות משוגעים אף אחד לעולם לא יוכל לשחזר. וכך, אחרי שישבו בבית וספרו את הכסף, הרבה אחרי שהאדרנלין שקע זה התחיל לגרד שוב. לא יכול להיות שאין יותר אתגרים. חייב להיות משהו. בטח שחייב. ויש. הנה הוא, הרי הוא תלוי לו שם בשמיים, לילה אחרי לילה, מחכה, מזמין. חלמו, הגו, וביצעו. הקפיצה של פליקס באומגרטנר מהירח, כשהוא מנווט בחלל בג'ט פק, היה המחזה הכי מרהיב, מדהים ומשוגע שאפשר היה לחשוב עליו. אבל לא היה ראוי ממנו לסיים את 2013. בכל זאת, שנה מהעתיד.
