את הזכרון שלי משנת 2012 הייתי מעוניין דווקא להמיר בתקווה לקראת שנת 2014, יותר נכון לקראת גביע העולם בברזיל 2014. אני אסביר מה הכוונה. קודם כל, הזיכרון שלי הוא משחק מוקדמות מונדיאל 2014 בין ארגנטינה לאקוודור, שהתקיים השנה. זה היה עוד לילה נטול ציפיות בשני ביוני. אחרי פגרה של חצי שנה ואחרי הפסד היסטורי לוונצואלה ותיקו נטול השראה מול בוליביה, נבחרת ארגנטינה התייצבה למשחק הרשמי הראשון שלה ב-2012 מול אקוודור, כשכמות סימני השאלה שסובבים את הנבחרת הזאת גדולה מאלה שסובבים בחינת בגרות קשה. אלא שבאותו משחק משהו קרה – זו הייתה הפעם הראשונה שהנבחרת של אלחנדרו סאבלה נראתה כמו כזו שמסוגלת להיות הטובה בעולם, ולא רק על הנייר.
וזו גם הייתה הפעם הראשונה בה השחקן הטוב בעולם נראה היה כזה גם כשהוא לובש תכלת-לבן (באמת הגיע הזמן). זה נגמר עם 0:4 ורשימת כובשים שעושה טוב על הלב: אגוארו, מסי, די מאריה והיגוואין. הם שטפו את המגרש ובאותו משחק שינו את המנטליות של ארגנטינה הנוכחית, שיצאה לדרך חדשה – שהובילה אותה לראש טבלת המוקדמות בדרום אמריקה. הלילה הזה הוא הזיכרון שלי מהשנה האחרונה, לילה לבן בו התייחדתי עם נבחרת ארגנטינה, ולשם שינוי לא יצאתי מבואס. נכון שיש עוד שנתיים עד שאני אדע האם הזיכרון הפך לתקווה שהתגשמה, אבל במידה וזה אכן יקרה, אני תמיד אחזור לאותו לילה בשני ביוני 2012, הלילה בו ארגנטינה וליאו מסי סוף סוף קלטו שבמקרה שלהם, ההתקפה הכי טובה היא ההתקפה... שיש להם.
(דור הופמן)
לא יודע מה ההגדרה היבשה של צדקנות במילון. בשבילי צדקן הוא אופורטוניסט של אידאלים. כזה שלא יהסס לזייף, להמציא ולייצר ערכי מוסר שהוא לא באמת מאמין בהם רק כדי לתקוף מישהו אחר ו/או להצדיק התנהגות שלו עצמו. ברצלונה כקבוצה מעולם לא הפריעה לי. להיפך. מסי הוא עילוי, אינייסטה וצ'אבי גאונים, והקבוצה כולה היא על זמנית. מי שמתכחש לזה הוא עיוור. הבעיה היא במידת הצדקנות הלא הגיונית סביב היישות הזו כאן בארץ הקודש, ואני מניח שבכלל בעולם. ואין מי שחושף צדקנות כמו היריב הכי מר שלך. במשך עונה שלמה של ריצה נדירה כתף לכתף, הציבור בישראל (כן, תודות לאתר הזה אבל גם לאחרים) הספיק להחליט שמוריניו הוא השטן, רונאלדו הוא סגנו, ונראה מישהו מכם מעז לדבר נגד סיינט פפ או כותב טוקבק נגד חבורת הצופים שהוא מאמן.
טרמפיסטים יש בכל מקום, זה נכון, אבל כאן העסק הפך למופרע. אנשים שלא ידעו איך נראה כדור עד לפני שנה הפכו לאחוקים של ליאו, הסתפרו כמו וייה, סיננו "פוטה מאדרה" אחרי החמצות, ועמדו בהמנון של קטאלוניה. בגלל מכבש הצביעות והמאיסות, ריאל מדריד לא קיבלה גרם מההערכה שהגיעה לה על עונה היסטורית. בדיוק מהסיבות האלה, הרגע שלי ב-2012 היה שער הניצחון של כריסטיאנו רונאלדו בקאמפ נואו ויותר מזה – התנועה שהגיעה מיד אחרי. "תירגעו", הוא סימן ל-90,000 איש באצטדיון, ולמיליונים בכל מקום אחר. גם בישראל.
(אריאל כהן)
1.53 לפנות בוקר, ה-11 ביוני, על הגבול בין אוקראינה לפולין. קרון רכבת ריק, וקטר שנעצר. המשחק בין פורטוגל וגרמניה מאחורי והראש אלף קילומטר קדימה לגדאנסק, למשחק בין איטליה לספרד, ואני חייב להגיע לטיסה שיוצאת מוורשה בצהריים. שני שוטרים ורועה גרמני מהסוג הלא נחמד מביטים בדרכון הישראלי, ועם האצבע עושים תנועה של 'תרד למטה או שהכלב נכנס לעניינים'. עשר דקות, ואיש לא ניגש, רבע שעה ואני והרועה, שלא מפסיק להוריד ממני מבט עם טור שיניים שעברו מסדר בוקר, בודדים בבוטקה של התחנה. בסוף נכנס קצין אוקראיני: "הפספורט שלך, הוא לא בסדר". תג העיתונות של אופ"א לא עוזר לי והניסיון הנואש 'אני אתלונן לפלאטיני' רק מרחיק אותי עוד יותר מלראות את הגבול הפולני בקרוב. הגוץ, מביט בי במבט מבסוט לאללה: "80 יורו ואתה חזרה על הרכבת ומגיע בבוקר לוורשה. החלטה שלך". באנגלית של ילד בכתה ב' אבל עם חמדנות ויצר של אופנובנק. 2.10 לפנות בוקר, הרכבת זזה מהתחנה ואני עליה, מינוס 400 ש"ח. יורו 2012 בלבה של אירופה. אולי בעצם בעורף.
(אורי דגון)
לא צפיתי ברגע שעשה לי את 2012. בכלל לא ידעתי על קיומו, עד שבשעה מתה במהלך העבודה שוטטתי באינטרנט וקראתי את הכותרת הבאה: "Former F1 Driver Wins Paralympic Gold". מהר מאוד ביררתי על אלכס זנארדי, נהג המירוצים האיטלקי שבמהלך מירוץ ב-2001 עבר תאונה בה נגדעו שתי רגליו ורק טיפול רפואי בהול הציל את חייו, לאחר שאיבד כמויות דם אדירות.
התעוזה והאהבה שלו לספורט מרחו לי חיוך ענק על הפנים ועשו חם בלב. לא עברו שנתיים מאז אותה תאונה, וזנארדי שב להתחרות בעזרת פרוטזות מיוחדות. לאחר שקריירת המירוצים שלו התסיימה רשמית, הוא עבר להתחרות באופני-יד, וההצלחה באה מהר. במשחקים בלונדון הוא לקח שתי מדליות זהב ועוד אחת קבוצתית מכסף, וכבש את הלבבות של רבים. זנארדי הוא לא הספורטאי הכי גדול של השנה, ולא שבר שום שיא. אבל לב אי אפשר למדוד, ובכל זאת ברור שבזה אין לו הרבה מתחרים.
(אור זיו)
5:34 לסוף רבע שלישי, משחק מספר 2 בגמר המערב. ראסל ווסטברוק עובר את טוני פארקר וחודר לסל. אוקלהומה סיטי שלו, שמתארחת אצל הספרס בסן אנטוניו כשהיא בפיגור 1:0 בסדרה, מפגרת ב-17 נקודות במשחק. אבל זו לא קבוצה שמוותרת. ווסטברוק עולה לסל, בוריס דיאו מפריע לו, והגארד מחטיא. טים דאנקן (אז בן 36) וסרג' איבאקה (22) נאבקים על הריבאונד, איבאקה זוכה, מנסה לעלות לזריקה, דיאו מוציא לו את הכדור. דאנקן נופל, מגיע אל הכדור, ובנגיעה מעביר אותו לדיאו. שלושה כדרורים ומסירת הקפצה לטוני פארקר על קו האמצע. הספרס במתפרצת עכשיו של 4 על 3. כדרור אחד, הטעייה לחדירה, ופארקר מוצא את מאנו ג'ינובילי על הכנף הימנית, חופשי לשלשה. ג'ינובילי מחכה, מטעה, ג'יימס הארדן מגיע אליו. כדרור אחד שמאלה, הארדן רודף אחריו. ואז, במקום להשלים את הכדור השני ולחדור לסל, ג'ינובילי מוסר אחורה, מאחורי הגב, לפינת המגרש. פארקר, ששנייה לפני כן הטעה חדירה בעצמו ומסר למאנו החופשי לשלשה, המשיך בתנועה ללא כדור והוא עומד שם, בפינה, מחכה. לבד. עד שג'ינובילי לא מסר אף אחד במגרש – לא הקהל, לא השדרנים, לא הצופים בבית, בטח שלא הגנת אוקלהומה סיטי – לא שם לב שהוא שם. רק מאנו. הכדור המבריק מגיע ישר לטוני. אין אף שחקן ת'אנדר ברדיוס של 7-8 מטרים ממנו. שלוש שניות לוקח לו לשחרר את הכדור, כאילו היה זה הכדור הצבעוני האחרון, בעמדה האחרונה, בתחרות שלשות, אחרי שהזמן נגמר כבר ואין לזריקה משמעות. לבד, עם כל הזמן שבעולם. בלי לחץ. זה רק גמר המערב. סוויש. לא ראיתי סיקוונס התקפי יפה יותר מזה בחיי. 20 הפרש, אמצע רבע שלישי, הספרס בדרך לניצחון 20 ברציפות ויתרון 0:2 בסדרה. מי יעצור אותם בדרך אל הגמר? אה, רגע. 2012 היא בכל זאת שנה זוגית...
(ניצן פלד)
למשחקים האולימפיים של אתונה 2004 הגיע אלכסיי נמוב הרוסי מוכן לשירת הברבור שלו. ההופעה האחרונה לפני שהוא תולה את בגדי ההתעמלות. נמוב סיפק בגמר תרגיל המתח את אחד התרגילים המדהימים שנראו בהתעמלות הגברים החל משנות ה-90. הקהל באתונה היה בהלם. מהתרגיל, אבל לא פחות מהציון הנמוך שנמוב קיבל. שריקות הבוז חדרו לעור התוף במשך דקות ארוכות, המתעמלים לא האמינו שזה קורה. בסופו של דבר השופטים נכנעו לדעת הקהל והעלו במעט את הציון של נמוב. זה לא שינה דבר. התוצאה? סוף לאמון ביופי ובקלאסה של ההתעמלות, שבה כנראה לא צריך באמת להיות הכי טוב כדי לנצח. ובכן, 90 שניות באוגוסט 2012 שינו את הכל. אפקה זונדרלנד החזיר לי את האמון הזה. המתעמל ההולנדי, שכבר זכה לכינוי "וונדרלנד" (וכמובן שגם ל"ההולנדי המעופף" הלעוס), נתן הופעה לפנתיאון בגמר תרגיל המתח – שלוש עזיבות רצופות (נמוב ביצע 4), סיבובים מושלמים ונחיתה על פי הספר. במשך מספר דקות, כאשר מתעמל הפלא המתין לניקוד שלו, כבר היו לי כל מיני ספקות. הרי במשך שידור שלם רק שמעתי על עשירית שיורדת כאן, חצי נקודה שם וכדומה. בגלל חוסר האובייקטיביות של השיפוט, ענף ההתעמלות הפך לטכני לחלוטין. הקסם התפוגג. אבל אז לפתע הספרה "1" הופיעה ליד השם של אפקה זונדרלנד. תענוג. מדליית הזהב של זונדרלנד לא שינתה את ענף ההתעמלות, אבל היא כן הזכירה לכולנו עד כמה מדובר בענף מדהים, שבו ספורטאים מבצעים דברים שנראים כנוגדים את חוקי הטבע. שבו העיקר זה הרומנטיקה.
(אופיר גולן)
יש רגעים כאלו שבהם אתם, כאוהדי ספורט, מרגישים על גג העולם. זה קורה כשהשחקן האהוב עליכם, זה שמעולם לא עזב את הקבוצה שלכם גם ברגעים הקשים, ההוא שאתם מרגישים שהתבגרתם איתו כאוהדים והוא התבגר איתכם כשחקן, מצליח להשיג את המטרות המשותפות שלכם פעם אחת אחרונה. כשפול פירס קבר את השלשה המנצחת במשחק החמישי וימשיכו כל הדרך לאליפות. בחמש בבוקר, שעון ישראל, כשניסיתי להירדם תוך שילוב בלתי אפשרי של עייפות ואדרנלין, פירס בן ה-34 שוב הזכיר את השחקן ששאקיל כינה "האמת", עם עוד אחד מרגעי הקלאץ' בהם הוא כל כך מצטיין. בדיעבד, זו הייתה שירת הברבור של הסלטיקס, שלא ניצחה יותר בפלייאוף ההוא והלכה הביתה. אבל בשבילי זה היה הרגע ב-2012 בו הכול הגיע לשיא – וכידוע משיא אפשר רק לרדת. זו גם הייתה הפעם האחרונה בה ספורט גרם לי באמת לחייך השנה.
(גבריאל היידו)
