שלומי חיימי מתחרה בגרמניה. התמונות אומרות הכל

סבב ה"בונדסליגה" (Bundesliga) נפתח בסוף השבוע האחרון (20.04.12) בעיירה Münsingen, גרמניה. סבב הבונדסליגה מהווה את הליגה הבכירה ביותר בגרמניה ומושכת קבוצות מכל רחבי אירופה בשל רמת רוכבים גבוהה, ארגון למופת, כמות קהל עצומה, מסלולים מעניינים וכמובן גם בגלל האפשרות של איסוף נקודות לדירוג העולמי (20 הרוכבים הראשונים מקבלים נקודות UCI).עבור הקבוצה שלי, שהינה קבוצה גרמנית, סבב הבונדסליגה נחשב לאחת המטרות העיקריות בעונת התחרויות ולכן גם עבורי.
ביום שישי הגענו לעיירה בכדי להכין את "פינת" הקבוצה שלנו באזור התחרות ולאחר מכן המשכנו לארוחת ערב במלון. התחרות נפתחה ביום שבת עם תחרות הEliminator ונסגרה ביום ראשון עם תחרות הXC הקלאסית.

מזג האוויר שחווינו בסוף השבוע היה "נורמאלי" לחודש אפריל לפי מה שהחבר'ה בקבוצה טוענים; קר (בין3-10 מעלות ביום), רוח פרצים ושמיים שמתחלפים במהירות בין שמש-גשם וברד. אני לא מוצא שום דבר נורמאלי במזג אוויר הזה.
יום שבת הינו יום ארוך (יש כאלה שעובדים בשבתות ); את הבוקר הקדשתי לאימון על מסלול הXC ואחה"צ התחילה תחרות הEliminator. בשלב הראשון של התחרות, כל רוכב יוצא לבד ל"נגד השעון" על הקפה אחת קצרה של כ-45 שניות. כ-100 רוכבים מנסים לעשות את הזמן הכי מהיר כאשר רק 32 רוכבים ממשיכים לשלב הבא. לשמחתי דורגתי במקום ה22 בשלב זה והמשכתי לשלב הבא. בשלבים הבאים מזנקים 6 רוכבים (קו אחד) לשתי הקפות (זהות לשלב נגד השעון) ושני הרוכבים הראשונים בכל מקצה ממשיכים הלאה.
100 מטרים לאחר הזינוק נכנסים לעיקול צפוף שמאלה, לכן הזינוק מאוד קריטי. מצד שני התחרות נמשכת כדקה וחצי- אין זמן/מקום לנוח. הצלחתי לזנק מצוין כאשר בהקפה הראשונה הובלתי. בתחילת ההקפה השנייה נעקפתי ועשיתי כל שביכולתי כדי להישאר צמוד לרוכב הראשון. כ50 מטרים לסיום מצאתי את עצמי נאבק על המקום ה2, אך ללא הצלחה. את התחרות סיימתי במקום ה17 בדירוג הסופי.

יום ראשון, יום חדש, תחרות נוספת. חברי לקבוצה ואני קיווינו למזג אוויר "נעים" (הכל יחסי) ובמקום קיבלנו את המקרה הכי גרוע שיכול להיות. הטמפרטורה נשארה על קו ה5 מעלות והעננים היו כל כך "כבדים". לאחר חימום ארוך ניגשתי לקו הזינוק. קראו אותי לשורה השנייה- מיקום מצוין. גלגל לפני נמצא נינו שורטר (אלוף עולם מספר פעמים ומדליסט ארד בבייג'ין). השופט מכריז "דקה לזינוק...". באותו רגע העננים פורקים את הכבודה, ברד חזק מתחיל ותוך שניות ספורות הנוף נהפך לבן. מה שעובר לי בראש זה "הולכת להיות תחרות מעניינת".
זינקתי חזק. אין ברירה כאשר נמצאים בסביבת רוכבים כזאת. 200 מטרים לאחר הזינוק מתחילה עלייה רחבה, על דשא שברובו יותר אדמה רטובה וחלקה. אף אחד לא הצליח לרכוב ובמהירות כולם עוברו לריצה, הרגליים יתקשו למצוא אחיזה טובה.
בסוף העלייה התחילה ישורת על דרך סלולה. מיהרתי להגיע לקבוצת החוד שכל הזמן גדלה לקראת הקטעים הצפופים והמשמעותיים של המסלול. לפני הכניסה לקטעים הללו מתקיימים מאבקים פיזיים רבים והצלחתי להתמקם בתוך ה10 הראשונה. הקצב מקדימה גבוה והפערים קטנים. המשקפיים התלכלכו כל כך מהר והראייה לקויה.

בקטעים הטכניים של המסלול  הופתעתי מהקושי שנגרם בשל התנאים הקיצוניים. הצלחתי להישאר על האופניים ואפילו לעקוף כמה רוכבים. קבוצת החוד שכללה כ6 רוכבים נפלה מקדימה כמו דומינו. כולם חזרו  לאופניים בזריזות והמשיכו הלאה, כולם חוץ מנינו שורטר (בשיחה עימו אחרי התחרות הוא סיפר לי שהוא שבר כמה חלקים באופניים ונאלץ לפרוש).
בהקפה השנייה (מתוך 7) הברד הפסיק וגם הגשם. הבוץ החל להיות טובעני יותר, דביק יותר והמסלול הפך להיות מגרש "אחלה" קרח. באמצע הירידה המאתגרת ביותר במסלול אני נפלתי ומצאתי את עצמי מחליק על הישבן כאשר ביד אחת אני אוחז בכידון ומשאיר את האופניים קרובים אליי. נעצרתי רק אחרי 10 מטרים. לשמחתי שום דבר לא כאב בגוף (לפחות לא באותו הרגע). הקהל  היה מבסוט מההופעה שסיפקתי וקיבלתי מחיאות כפיים ועידוד שגרמו לי לשכוח מהאירוע. קופצתי על האופניים בכדי להמשיך והבחנתי שהכידון עקום לחלוטין. עצרתי בכדי לסדר אותו. בזמן שאני מתעסק עם הכידון, חולף על ידי פלוריאן פוגל (אלוף שוויץ), בטח גם הוא סבל מתקלה או שתיים. חזרתי לרכיבה, הכידון עדיין עקום אבל אני מבין שזה הכי טוב שאקבל ופשוט שם את זה בצד. את ההקפות הבאות עשיתי במהירות הגבוהה ביותר שאני מסוגל. את כמות הנפילות שעברתי בתחרות אני לא יכול לספור בידיים, אבל לא נתתי לזה להאט אותי, כל הזמן המשכתי בשיא המהירות ללא פחד. ידעתי שכולם סובלים מהתנאים הקשים וזה חלק מהמשחק, ברגע שנותנים לפחד להשתלט עלייך אתה מחוץ למשחק.