הראמס והפטריוטס. חגיגה בריטית למופת (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
הראמס והפטריוטס. חגיגה בריטית למופת (gettyimages)|צילום: ספורט 5

"אתה לא יכול לעבור כאן עכשיו, אין לך את האישור הנכון. צמיד אפור? אין כזה, אתה המצאת אותו". גם כשעה לאחר תום המשחק, הסדרנים הבריטים מסביב למגרש הדשא המחורר משישים דקות נטו של פוטבול אמריקאי מקצועני לא ממש זוכרים את הוראות הבטיחות המורכבות שה-NFL הביאה איתה. זה לא משנה. שיחשבו שהמצאתי אותו. השעה כבר מתקרבת לתשע בערב, ארבע שעות אחרי הקיק אוף שהוציא לדרך את משחק העונה הרגילה בו סנט לואיס ראמס אירחה את ניו אינגלנד פטריוטס בוומבלי, ואני כבר לא מרגיש שאני צריך עוד לעמוד על הדשא, מחוץ למנהרת השחקנים. זה היה יום ארוך ומספק בצורה נדירה. אפשר להתחיל בדרך הביתה.

את הדרך הביתה יעשו מהיום גם עשרות רבות של אנשי ליגת הפוטבול הלאומית של ארצות הברית, שאת הימים האחרונים העבירו בהפקת אירוע בסדר גודל נדיר. בהתחשב בכך שמדובר במשחק אחד - השביעי בסדרת המשחקים הבינלאומיים השנתיים של הליגה, והשישי ברציפות שמתרחש בוומבלי - יש סיכוי שזוהי הפקת הספורט הגדולה בעולם. נכון, זה קצת מוזר להגיד את זה דווקא עכשיו, ועוד על אירוע ספורטיבי המתרחש בלונדון, שלושה חודשים אחרי שהתקמו כאן המשחקים האולימפיים - אבל אם לוקחים את כל בעלי התפקידים, אנשי חברות ההפקה, העיתונאים, האוהדים, הספורטאים, המלווים האחרים ואת השעות הכוללות של אירועים שקדמו למשחק, ומחלקים אותם בשישים דקות של ספורט, כנראה שתקבלו את היחס הכי גדול בעולם.
 
"מבחינתנו, זה אפילו גדול יותר מהסופרבול", הודה מייקל מרקוביץ', האחראי על מכירת זכויות השידור של הליגה באירופה ובאסיה, כולל ישראל, תוך שהוא מלווה אותי בצדי המגרש בזמן שהשחקנים מתחממים, מוודא שאני לא עולה על הדשא או עושה משהו אחר שעלול לגרום לסדרנים ולאנשי האבטחה הלחוצים לזרוק אותי החוצה.

עם שתי קבוצות שנוסעות מרחק גדול עבור משחק אחד, עשרות אלפים שפקדו את אירוע ההפנינג ביום שלפני המשחק, מאות אנשי תקשורת, ואוהדים ששברו קופות חיסכון כדי לראות את הקבוצה שלהם באצטדיון ניטראלי, לא חסרים קווי דמיון בין ה-"אן.אף.אל אינטרנשיונאל סיריז" לבין הסופרבול. "רק שבמקרה הזה אנחנו צריכים לארגן את הכל במדינה אחרת", הוסיף מרקוביץ' בדיוק את מה שהיה חסר כדי להבין שהוא לא התבדח קודם.

לונדון, אגב, הצליחה להישאר די אדישה לכל הסיפור. מלבד ההפנינג שהליגה אירגנה בכיכר טרפלגאר בשבת אי אפשר היה ממש לחוש את הנוכחות של ליגת הספורט הגדולה בעולם בבירה הבריטית. לונדון גדולה מדי, חיים בה יותר מדי אנשים ומתרחשים בה יותר מדי דברים בכל רגע נתון כדי שאירוע אחד באמת יורגש בה בכל מקום שלא תלך בו. עבור תושבי מערב העיר, אפילו המשחקים האולימפיים לא היו הרבה יותר ממשהו שהשתלט על שלטי החוצות בתחנות האוטובוס והתחתית למשך כמה שנים. אז משחק פוטבול? ועוד אפילו לא הפוטבול שלהם?
 
אבל כל התהיות, המחשבות והחששות שמא טום בריידי, סם בראדפורד ויתר לובשי האפודים והקסדות לא יצליחו להזיז מספיק ללונדון - מתנדפים ברגע שאתה פוסע מחוץ לתחנת הרכבת "וומבלי פארק". ים האנשים שמילא את טרפלגאר יום קודם לכן שינה ב-24 השעות שחלפו את צורתו לנחיל אנושי בלתי נגמר. 12:00 בצהריים, חמש שעות לפני הפתיחה, ועשרות האלפים כבר מגיעים לאצטדיון כדי לאכול נקניקיות, לשתות בירה, לנסות את מזלם בשעשועי פוטבול ולהעביר את הזמן תוך רכישה בלתי פוסקת של מוצרי מרצ'נדייז יקרים להחריד.
 
בתוך האצטדיון המטמטם הכל כבר עומד, מוכן ומזומן. האישור שעל הצוואר מאפשר לי לעבור בכל מסדרון שקיים בבניין הזה, ואני בהחלט מנצל את זה כדי להתרשם משלל המחילות, הדלתות, השלטים והמעליות שלא ברור לאן הם מגיעים - אבל במרחק קצר מכל אחד מהם תמצא אדם שיגיד לך בדיוק איפה אתה. אחרי שבלוטת הסקרנות מקבלת את הגירוד המספק אני מתמקם ביציע העיתונאים המפנק. בתום המנונים והופעה קצרה ולא רעה של להקת הפופ-סמי-רוק "טריין" מגיעה בעיטת הפתיחה. הכל נבנה לרגע הזה. הגנת הפטריוטס מוכיחה שהיא מבינה את גודל המעמד ומאפשרת לראמס טאצ'דאון קליל, במסירה על פני 50 יארד, על הדרייב הראשון. יש דברים שגם טיסה מעל לאוקיאנוס האטלנטי לא פותרת. סקונדרי בעייתי הוא אחד מהם. התקפת הפטריוטס מגיבה כמצופה, ומשווה בדרייב הראשון שלה. מכאן והלאה היא תמשיך בקטע הזה של לצבור נקודות ותרד למחצית ביתרון 7:28.
בריידי.
בריידי. "כיף לשחק בלונדון" (gettyimages)|צילום: ספורט 5

כמו ילד שרואה קומדיה בלי תרגום אבל יודע לצחוק ברגעים הנכונים, גם הקהל הרב-לאומי מצליח איכשהו להפגין בקיאות במתרחש מולו ומגיב כמו שצריך, מתי שצריך. "הם מתלהבים כל הזמן", אמר לאחר המשחק ביל בליצ'יק, מאמן ניו אינגלנד חמור הסבר, תוך שהוא מחייך בקצה הפה כשלא ברור אם הוא אוהב את זה או לא. הקוורטרבק שלו, בריידי, לא מתבייש לומר שהוא כן מחבב את העניין הזה. "הקהל קרא והיה מעורב לא משנה איזו קבוצה ביצעה מהלך. זה כיף לשחק כאן", הוא עונה לי (לי!). גם אם הקהל היה פחות מעורב, ברור למה בריידי אוהב את וומבלי. לפני שלוש שנים הוא ירד מאותו משטח עם ניצחון 7:35 על טמפה ביי בקאנירס. אולד אינגלנד עושה טוב לניו אינגלנד.
 
במחצית השנייה המשחק כבר מאבד את הערך התחרותי שלו, שתי הקבוצות מאפשרות לכמה וכמה שחקנים מקצה הרוטציה להגשים את חלומו של כמעט כל אוהד כדורגל בעולם ולרוץ על הדשא של וומבלי, ועושה רושם שכולם עמדו במשימה שלהם. הקבוצות סיפקו משחק אטרקטיבי, ההפקה והארגון עמדו בכל המשימות. רק צד אחד בעסקה עוד צריך לספק קבלה: הקהל. בשלוש השנים האחרונות חלה ירידה קבועה בכמות האוהדים שהגיעו למשחק הזה, עד שפל של 77 אלף אשתקד. מתישהו במהלך המחצית השנייה הכרוז מודיע בגאון: 84 אלף. זה המספר. רוג'ר גודל, מייק מרקוביץ' וחבריהם נושמים לרווחה. וכמו אמריקאים טובים שאוהבים להגדיל בשקל תשעים, עם האוכל בא התיאבון ופתאום ההכרזה שבשנה הבאה ייערכו שני משחקי עונה רגילה בוומבלי נראית טבעית לגמרי.

כשאתה פוסע הרחק מוומבלי, בלילה, ומסתובב אחורה, הקשת הענקית והזוהרת שלו תופסת מיד את תשומת הלב, והמחזה הזה עוטף בסרט נוצץ את התחושה שהתחזקה ככל שהיום הזה התקדם: האנגלים זוכים לראות פוטבול אמריקאי פעם בשנה, אצלם בבית, מהרבה מאוד סיבות - כוח קנייה, שפה מדוברת משותפת - אבל בעיקר בזכות העובדה שתרבות של ספורט מקצועני זורמת להם בנימים. לונדון איכלסה את ההפקה הזו בלי למצמץ.
 
כשאתה נכנס לקרון הרכבת בדרך חזרה למרכז העיר מתחילות ההשוואות והמחשבות, מתי אצלנו? הרי יש תחושה שפוטבול תופס בישראל בשנים האחרונות. 6-8 משחקים משודרים בכל שבוע בארץ, "ישראל היא לא שוק קטן מבחינת האן.אף.אל. אחוז ההירשמות בישראל לליג-פאס, השידורים הישירים באתר הרשמי שלנו, הוא גבוה למדי", מפתיע (מאוד) מייק מרקוביץ', שבתורו מופתע לשמוע שבליגה החובבנית הישראלית יש כבר 11 קבוצות ומאות שחקנים, ושמשחק הגמר נערך באצטדיון שתרם רוברט קראפט, הבעלים של ניו אינגלנד פטריוטס. אז נכון, כל זה רחוק מלהספיק כדי שאפילו נראה כאן מחנה אימון של איזו קבוצה, אבל זה נראה כמו התחלה מבורכת בהטמעתו של ענף שבמהותו עוזר לתעל אגרסיות למקומות טובים יותר. שזה בדיוק איך שלונדון הרגישה בימים האחרונים בכל מקום שהפוטבול הגיע אליו. את זה גם ביליצ'ק יגיד, ואפילו בלי חיוך קטן בקצה הפה.