השעה הייתה 22:00 בסיאול. ירדתי מתחנת האוטובוס והסתכלתי במפה שהדפסתי מראש. המלון שלי אמור להיות במרחק חמש דקות הליכה מכאן, אבל לאיזה כיוון? ניגשתי לאישה שעמדה בכניסה לחנות קטנה ושאלתי אותה באנגלית איך להגיע למלון. היא הסתכלה עלי מבולבלת. הושטתי לה דף עם כתובתו של המלון בקוריאנית, היא לקחה אותו ונעלמה לתוך החנות. אחרי דקות ארוכות בהן עוד לא חזרה עם העותק היחיד של כתובת המלון התחלתי לדאוג.
כמו לסמואה, גם לתחרות גביע העולם בקוריאה טסתי לבד. רק 14 הג'ודאיות הטובות בעולם יזכו להשתתף באולימפיאדה, וכל ניצחון יכול להשפיע על הדירוג הזה. כל תחרות יכולה להיות הזדמנות להיכנס לרשימת 14 המדורגות או לאפשר למתחרות לעקוף אותי. בתחילת השנה קיבלתי עם המאמנים שלי החלטה לקחת כל הזדמנות ולנסות להתחרות כמה שיותר במטרה להשיג את הקריטריון האולימפי ומדובר במשימה לא קלה. מעבר לעומס התחרויות והאימונים ובעיות טכניות כמו תכנון לוחות זמנים וטיסות מדובר גם בהשקעה כספית לא מבוטלת. איגוד הג'ודו, הוועד האולימפי ו"אתנה טופ-טים" תמכו בי במהלך השנה האחרונה, אבל גם התקציב שלהם מוגבל ולפעמים, כמו עכשיו, אני משלמת בעצמי חלק מעלות הטיסה ומשאירה את המאמן בישראל.
בחזרה לסיאול, אני והג'ט-לג מחכים על המדרכה לסבתא קוריאנית. אני מתחילה להיות חסרת סבלנות. כעבור דקות ארוכות היא מופיעה מתוך החנות ואיתה גבר מבוגר. הוא הסביר לי באנגלית רצוצה שהוא התקשר למלון שלי והוא נמצא קרוב מאוד לכאן. הוא הציע להסיע אותי לשם על האופנוע שלו. סירבתי בנימוס. הצבעתי על שני התיקים הגדולים שלי ועצרתי מונית. ביקשתי מהאדון להסביר לנהג איך להגיע. הוא והנהג החליפו כמה מילים, האדון עלה על האופנוע שלו והוביל את המונית עד למלון. כשיצאתי מהמונית הוא לקח אותי לכניסה למלון ודאג שאמצא את המקום. הכניסה הייתה קטנה, השילוט היה בקוריאנית ולא היה סיכוי שבעולם שהייתי מוצאת בלעדיו את המלון. הודיתי לו שוב ושוב, והוא חייך ועזב.
המלון היה הוסטל קטן שנראה כמו דירת סטודנטים. שאלתי את בעל המלון איך הייתי צריכה להודות לאיש עם הכובע. בעל המלון חייך אלי ואמר "להגיד תודה זה מספיק, ככה זה פה, כולם שמחים לעזור". ישנתי לילה אחד בסיאול ולמחרת, אחרי אימון בוקר וטיול קצר בעיר נסעתי לשדה התעופה בדרך לאי ג'ג'ו בו התקיימה התחרות. ברכבת גיליתי שהקוריאנים, ובמיוחד המבוגרים שבהם, ידידותיים במיוחד. רבים הסתכלו עלי בסקרנות, חלקם פתחו בשיחה מגומגמת, הציעו עזרה בהתמצאות ואפילו הציעו לי לטעום אוכל מקומי מפוקפק למראה.
במטוס פגשתי את הנבחרת השבדית, מאמן, שני בנים ובת המתחרה במשקל 57 ק"ג. הצעתי לה לעשות ביחד את החימום לפני התחרות והיא הסכימה ופתרה עבורי בעיה שלרוב לא מתעוררת. כשטסים עם נבחרת תמיד יש עם מי להתאמן.
התחרות התקיימה באולם ספורט במרכז העיר. עשיתי חימום עם השבדית ועליתי לקרב הראשון מול יריבה קוריאנית. לפני התחרות חיפשתי ולא מצאתי סרטונים שלה ב-YouTube. הייתי מאוד לחוצה, אני לא מכירה אותה, לא יודעת מה היא עושה, והיא בטח למדה אותי טוב. פתחתי את הקרב לאט ותוך דקה וחצי הכנעתי אותה בבריח על היד.
שלושת הקרבות הבאים היו מול יריבות שאני מכירה, צרפתיה, ארמנית ואמריקאית שניצחתי בקרב על המקום השלישי בסמואה. תכננתי היטב את הקרבות שלי מולן וניצחתי את שלושתן בדרך לגמר.
בקרב הגמר הפסדתי ליריבה יפנית. ירדתי מאוכזבת מהמזרון. מקום ראשון היה מקנה לי 100 נקודות בדירוג האולימפי בעוד מקום שני שווה רק 60 נקודות. בטקס המדליות כבר הרשיתי לעצמי לחייך. בכל זאת- מדליה, פודיום ודגל ישראל הם לא דברים שקורים כל יום.
למחרת התחרות קמתי ליום גשום וקר. היה לי רק יום אחד לטייל בג'ג'ו לפני שאני ממשיכה לתחרות הבאה, ולא התכוונתי לבלות אותו בחדר במלון. התלבשתי חם, קניתי מטריה ויצאתי מהמלון. האי ג'ג'ו נבחר לאחרונה לאחד משבעת פלאי תבל החדשים. האי נוצר מפעילות געשית וכמעט כולו הרים של סלעי בזלת המשקיפים אל הים. לקחתי אוטובוס ויצאתי לצלם.