טרי פוקס קם כל בוקר ב-04:30 ויוצא לרוץ. בכל מזג אוויר. בחום. בקור. בגשם. הוא רץ מרתון בכל יום. במשך 143 ימים רצופים. הוא צובר ברגליים מרחק מצטבר של 5,373 ק"מ. הוא חוצה את קנדה בריצה. חושבים שזה מדהים? עכשיו, תארו לעצמכם שפוקס עשה את המאמץ הקיצוני הזה על רגל אחת.
הריצה סיפקה לעולם הספורט הרבה סיפורים הירואים: החל מפידיפידס, רץ המרתון הראשון, שהתמוטט ומת על קו הסיום, דרך אבבה ביקילה, שניצח את המרתון במשחקי רומא יחף ועד רץ האולטרה מרתון האנונימי אנדי פיין, שב-1928, כשהוא רק בן 20, ניצח במירוץ "הטרנס-יבשתי הבין-לאומי הראשון" – טירוף שהחל בלוס אנג'לס והסתיים בניו יורק אחרי 5,509 ק"מ.
אתגרי הריצה יוצאי הדופן חושפים את סיפורם האישי של הרצים ובעיקר מלמדים מה האופי הדרוש כדי להצטיין בתחום הזה ומה דרוש כדי להיכנס לדפי ההיסטוריה של הענף. להבדיל מהצטיינות בענפי הכדור, המשותף לסיפורים ההירואיים של הריצה למרחקים ארוכים נמצא הרבה מעבר לכישרון המולד. תמיד יש שם נחישות יוצאת דופן, אופי עיקש ואפילו לא טיפה אחת של מזל. אבל בסיפור של טרי פוקס יש עוד משהו שונה, שהופך את סיפורו למיוחד עוד יותר.
טרי פוקס הוא נער רגיל, אתלט מוצלח ברמה המקומית, בטח לא כוכב ריצה, שבוקר אחד, בגיל 18, התעורר עם כאבים בברך ימין ולא הצליח לקום מהמיטה. בדיקת הרופאים מגלה שיש לו סרטן והדרך היחידה למנוע את התפשטות המחלה תהיה קטיעה של הרגל. במחלקה האונקולוגית, פוקס נחשף לסבלם של הילדים החולים ושלוש שנים אחרי שיצא מבית החולים, ללא כושר גופני יוצא דופן, ללא הכנה מיוחדת וללא רגל, הוא מחליט לצאת למסע על מנת להגביר את המודעות למחלת הסרטן ולגייס כסף למאבק בה.
ב-1980 המסע יצא לדרך והתחיל באופן די כושל. צוות טלוויזיה בודד הגיע לסקר את האירוע בנקודת ההתחלה והידיעה על הנער שחוצה את קנדה לא יצרה כותרות. גם בכפרים אליהם הגיע, אף אחד לא הביע עניין מיוחד. אנשים לא הכירו את הסיפור ולכן גם לא תרמו כסף. ביומן שפוקס ניהל בזמן המסע הוא כתב בייאוש: "נהגים מצפצפים לי ומנסים להוריד אותי מהכביש...". אבל הוא המשיך.
רצים למרחקים ארוכים מספרים על רגעי התרוממות הרוח, כשהריצה הופכת אוטומטית והתחושה היא שניתן לרוץ לנצח. פוקס רץ בעיקר נגד הרוח לא כמטאפורה אלא כעובדה מטאורולוגית. בקטעים מסוימים הוא נאלץ לרוץ מאחורי הוואן שליווה אותו כדי שיגן עליו. העומס על הרגל התותבת פצע אותו ולאורך המסע כתם דם קבוע הופיע על מכנסיו. המבט שלו במהלך הריצה הכיל את הסבל והנחישות באותה עוצמה בו זמנית, במבט הזה אין אפילו גרם אחד של ייאוש.
העקשנות השתלמה וכשהשמועה התפשטה, יותר ויותר אנשים הגיעו לראות ולשמוע את מה שיש לנער המתולתל לומר. אנשים הצטרפו לריצה ו"מרתון התקווה" סחף מדינה שלמה. העיתונים עדכנו בכל יום מה מיקומו הנוכחי ולאן מועדות פניו. בין העוקבים ההדוקים אחר המסע היה ילד קנדי בן 6, סטיב נאש.
כוכב ה-NBA ובן דודו, הקולנוען עזרא הולנד, ביימו את הסרט הדוקומנטרי "into the wind" עבור פרויקט 30 על 30 של ESPN. לנאש יש כבר בתיק העבודות פרסומות וסרטים תדמיתיים ובסרט הביכורים שלו הוא בחר סיפור קרוב לליבו. נאש העריץ את פוקס בילדותו ובראיונות שהעניק בעקבות יציאת הסרט ציין שהוא היווה עבורו השראה לכל אורך הקריירה. "הוא היה איש רגיל שעשה משהו לא אנושי", אמר נאש, ונראה שביטא את התחושה של מדינה שלמה. פוקס הוא גיבור קנדי, אבל סיפורו לא זכה לתשומת הלב הראויה בעולם. זאת בדיוק הייתה מטרתם של נאש והולנד.
צילומי הארכיון בסרט מציגים בצורה מרגשת את הסיפורים הקטנים של המסע: הקשיים היום-יומיים, מערכת היחסים בין פוקס ובין חברו לדרך, המעבר מאלמוניות לפופולריות וכמובן הסוף הטראגי. אחרי ארבעה חודשיים וחצי של ריצה, פוקס חש כאבים חזקים בחזה ונאלץ להפסיק לרוץ. בדיקת הרופאים גילתה שהסרטן התפשט והגיע לריאות. בגיל 22, תשעה חודשים אחרי שהמסע נעצר, פוקס הלך לעולמו.
לאחר מותו, הקרן על שמו של טרי פוקס גייסה מעל 500 מיליון דולר. 32 רחובות וכבישים בקנדה נקראים על שמו, מירוצים שנתיים ממשיכים להנציח את מורשתו וגם אחת הפסגות ברכס הרי הרוקי מנציחה את זכרו. הסיפור על הבחור האלמוני, שלא חלם על תהילה ועושר אלא רק רצה להוות השראה לאחרים, חצוב עמוק בליבם של הקנדים. אחרי שתראו את הסרט, הוא יחיה לנצח גם בליבכם.
