חייו של כל אוהד ספורט נעים מאירוע לאירוע, מהסופרבול האמריקני בסוף חודש ינואר, אל גמר ליגת האלופות במאי ועד יולי ואוגוסט אז מתקיימים האולימפידה, המונדיאל או היורו. עבור חובבי האופניים נכנס ללוח השנה עוד אירוע אחד לפחות, הטור דה פראנס, מירוץ האופניים הגדול, המפורסם והקשה בעולם.
לה גראנד טור, כפי שהוא מכונה בצרפת, יחל בשבת, ה-2 ביולי ויהיה הטור ה-98 בהיסטוריה. הטור הראשון התקיים ב-1903 ונוצר כאירוע קידום מכירות ע"י אנרי דגראנז' ממייסדי ועורך העיתון "לאוטו" (כיום, ל'אקיפ). רעיון המירוץ התברר כמוצלח ביותר ותפוצת העיתון שעמדה לפניו על 25,000 עותקים קפצה ל-65,000 לאחריו.
בשנים הראשונות קטעי המירוץ היומיים היו לרוב באורך של יותר מ-400 ק"מ, לעומת 180 ק"מ ממוצעים היום, אותם עברו הרוכבים ב-17-20 שעות. באופן טבעי חלק גדול ממשתתפי הטור אז היו כורי הפחם, שהיו רגילים לעבודה פיזית קשה לאורך שעות רבות וחיפשו מפלט מעבודתם הקודמת.
גם השנה כמו ב-97 הפעמים הקודמות יסיימו הרוכבים בקטע המסורתי בשדרות השאנז אליזה המפורסמות של פריז. למעט הקטע הזה, מסלול הטור משתנה מעט מדי שנה ולמרות שמו, בשנים האחרונות יצא הטור לקטעים גם מחוץ לצרפת. בשנה שעברה למשל, הוא התחיל ברוטרדם והשנה יעברו המשתתפים בשוויץ השכנה. המירוץ המפרך עורך 23 ימים, המחולקים ל-21 קטעים יומיים ושני ימי מנוחה.
השנה יחל המסע הארוך, הנפרס על מרחק כולל של 3,430.5 קילומטרים, בחבל בריטאני שבמערב צרפת ויכלול עשרה קטעי מישור, שלושה קטעי טיפוס המוגדרים בינוניים ושישה קטעי טיפוס קשים על פסגות האלפים והפיראנים. שני הקטעים הנותרים הם קטעי מירוץ "נגד השעון", האחד קבוצתי והאחד אישי, קטעים אלו קצרים באופן משמעותי משאר קטעי המירוץ ובניגוד אליהם, מוזנקים הרוכבים בזה אחר זה ולא כולם יחד.
ענף האופניים נגוע באין ספור פרשיות סמים והשעיות שהגיעו בעקבותיהן, אך על כך דיברו וידברו מספיק, מה שעושה ויעשה עוול ליכולת האל אנושית שמציגים הרוכבים והשיטות המביאות אותם להצלחה במירוץ המורכב והכל כך קשה הזה.
המפתח - איזון ומשמעת טקטית
אז איך מצליחים לרכב 180 ק"מ בממוצע ליום, במשך שלושה שבועות רצופים, הכוללים מספר טיפוסים מפרכים ובלתי הגיוניים? על מנת להבין קצת את גודל המאמץ נביט ברוכב האופניים ה"ממוצע" המשתתף בטור. במקרה שזה יישב כל היום ולא יעשה כלום הוא יוציא כ-1500 קלוריות. בזמן המירוץ לעומת זאת, יקפוץ המספר הזה לכ-6000 קלוריות שיוציא הפנומן ביום. בכדי להחזיר כמות כזו של אנרגיה צריך לאכול כ- 15 המובורגרים, כמות בלתי הגיונית ובלתי אפשרית נוכח סדר היום העמוס של הרוכבים.
ארבע שעות או יותר של רכיבה בנוסף לשעה עד שעתיים של התאוששות ועוד שמונה עד עשר שעות שינה, משאירות לרוכב שלנו חלון זמן קצר מאוד כדי לצרוך את כמות האוכל האדירה. אך החזרת האנרגיה לא מספיקה בשביל לצלוח את המאמץ הדרוש- שמירה על איזון היא המפתח.
במחקר שנערך על חמישה רוכבי הטור ב-1998 התגלה שהכמות הממוצעת שהכניס כל רוכב היתה 6000 קלוריות ביום בעוד הכמות שהוציא עמדה על כ-6100 קלוריות באותו היום. הרוכבים השיגו את האיזון הכמעט מושלם הזה ע"י כך ש-49 אחוזים מצריכת האנרגיה הם עשו תוך כדי רכיבה, דבר החוסך זמן, משאיר להם את האנרגיה זמינה ומשאיר אותם ברמת אנרגיה גבוהה לאורך כל זמן הרכיבה. בנוסף, 30 אחוזים מהכמות הכללית של הפחמימות נצרכת בצורה של נוזל שמקל על הגוף לייצר אנרגיה בשעות המנוחה.
אך מי שחושב שהאופניים מסמלות את ענפי הספורט של היחידים-טועה. הענף הזה קבוצתי וזכיה בטור כמעט בלתי אפשרית ללא קבוצה חזקה ומתואמת שעומדת מאחורי הרוכב המועמד לזכיה שלה. רוכב זה מוגדר בתחילת המירוץ כמוביל של הקבוצה ותפקידם העיקרי של שאר שמונת חבריו הוא "לעבוד" עבורו.
במקרים רבים רואים קבוצה שלמה שנוסעת בשיירה. "רכבת" זו נוצרת על מנת לתת לקבוצה שליטה על הנעשה במירוץ ועל הכתבת הקצב של הדבוקה המרכזית. כדי לבנות שיירה שתעבוד כמו שצריך ותעשה את העבודה אפקטיבית יותר, על הקבוצה להיות מתואמת באופן מושלם. ביצוע נכון יכול לעשות את ההבדל בין ניצחון להפסד בקטע מסויים של המירוץ ואף בכולו.
בקטעים המישוריים מיועדת טקטיקה זו על מנת לסגור בריחות של מאיצים בתחילת הקטע, למנוע התקפות של הספריטנרים בקילומטרים האחרונים ובעיקר על מנת להגן על הרוכב המוביל מפני הרוח ולאפשר לו לשמור כוחות בכדי לבצע את הפריצה בזמן הנכון. בקטעי הטיפוס משתמשות הקבוצות בשיטה זו על מנת להכתיב קצב טיפוס מהיר יחסית שיתיש את הרוכבים החלשים.
בקטעים הקשים ביותר עובדת "הרכבת" בשיטה הדומה לקליפת בצל, כל רוכב בקבוצה מוביל אותה עד שכוחותיו לא מאפשרים לו לשמור על הקצב הרצוי, אז הוא יפנה את מקומו לבא אחריו בתור. לקראת סיומו של הקטע יפרוץ הרוכב המוביל של הקבוצה במטרה להכריע אותו. השיטה היא שהביאה בעבר ללאנס ארמסטרונג את השליטה בקטעים ההרריים.
החולצה הצהובה מוכרת לכולם, היא מסמנת את המוביל הכללי, היא גולת הכותרת של המירוץ ואחריה רודפים הרוכבים הבכירים. מלבדה ניתנים פרסים נוספים שגם הם מסומנים בזמן המירוץ באמצעות חולצה מיוחדת: החולצה המנוקדת ניתנת למטפס המצטיין, שהשיג הכי הרבה נקודות עליה ומוביל התחרות בתחום זה נקרא "מלך ההרים". כל עליה מעניקה ניקוד לרוכב שחוצה אותה ראשון, וככל שהעליה היא בדרגת קושי גבוהה יותר מקבל הרוכב ניקוד בהתאם.
את החולצה הירוקה לובש המאיץ המצטיין. בכל קטע מצויינים קטעי ספרינט אשר הרוכב שמסיים אותם ראשון זוכה בניקוד על קטע זה. החולצה האחרונה היא החולצה הלבנה, המוענקת לרוכב הצעיר המצטיין. תחרות זו מחושבת גם היא על פי הזמן המצטבר הכללי, אך המשתתפים בה הם רק הרוכבים שגילם בתחילת השנה לא עלה על 25.
התחזית
כמו בשנה שעברה, הפייבוריט הבולט לזכיה הוא אלברטו קונטאדור הספרדי בן ה-28. קונטאדור מגיע כדי להגן על התואר מהשנה שעברה לאחר שזכה בששת המירוצים הבכירים בהם השתתף, הכוללים את הג'ירו האיטלקי ואת המירוצים במיורקה וקטאלוניה. כמו כן, הספרדי נחשב למטפס המצטיין כרגע, נתון המעניק לו יתרון גדול מאוד על פני המתחרים.
מי שינסה לעצור את הספרדי הוא אנדי שלק בן ה-26, שבשנה שעברה היה רחוק רק 39 שניות מהמנצח. הלוקסמבורגי הצעיר משפר את יכולותיו משנה לשנה ולא מן הנמנע שיפתיע וישיג את הניצחון היוקרתי.
איוון באסו הוותיק, שבטור של 2004 הגיע למקום השלישי, בזה של 2005 למקום השני וזכה בג'ירו האיטלקי ב-2006, יפעיל לחץ על צמד המובילים. כמוהו גם סמי סאנצ'ז (Sammy Sanchez) בן ה-33 וקאדל אוונס ( Cadel Evans) בן ה-34.
