המשחקים האולימפיים הם בועה. שבועיים של שיכרון חושים היסטורי שמכלה את כל השגרה שמסביבו. פתאום השיאים של מסי נראים פחות חשובים, לפתע הדומיננטיות של מיאמי הופכת לפחות מעניינת. בשנה יש 52 שבועות, אבל 14 הימים הללו טורפים תמיד את כל הקלפים. הטרגדיה, השיא, השערוריה, הניצחון, הנפילה, הקאמבק, הפרישה, התגלית.
זה לא מפתיע שבשנה אולימפית את כל הרגעים צריך לבחור מהאולימפיאדה עצמה. בשבועיים האלה המציאות מתארגנת לכדי היסטוריה, כזו של מנצחים וכזו של מפסידים. המצלמות יודעות ללכת לפסטיבל של אוסיין בולט, לדמעות השמחה של סאלי פירסון, להלם של ליו שיאנג, לשיא של מייקל פלפס, לשלמות של גבי דגלאס. HISTORY IN THE MAKING. כך נראה הפרק של 2012 בהיסטוריה הענפה של הספורט האולימפי.
הגדול מכולם
מסי ורונאלדו שולטים בכדורגל העולמי בארבע האחרונות. הטריו של מיאמי, לברון-ווייד-בוש, הבין רק בשנה האחרונה איך כובשים את ה-NBA. פדרר, דיוקוביץ' ונדאל מתחלפים בפסגת דירוג הטניס לפי תור. יש רק ספורטאי אחד ששלט בספורט שלו ב-11 השנים שחלפו בצורה כה אבסולוטית - זהו מייקל פלפס. אמנם הוא לא התקרב לשחזר את המופע הבלתי נתפש שלו בבייג'ין - 8 מדליות זהב - אך הצליח לספק גראנד פינאלה מדהים ב"בריכת הלווייתן" בלונדון, כאשר זכה ב-4 מדליות זהב ו-2 מדליות כסף בדרך להפוך לספורטאי המעוטר ביותר בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים. בדומה לאוסיין בולט, אליו אגיע בהמשך, פלפס הוא ספורטאי שמספרים עליו לנכדים. קשה להאמין שנראה אי פעם עוד מישהו כמוהו. ומצד שני, זה גם מה שחשבו בעבר על מארק ספיץ. הלוואי שנתבדה.
כך חולפת לה תהילת עולם
"לאנס ארמסטרונג הוא הרמאי הגדול בהיסטוריה". המשפט הזה לא מפסיק להדהד לי בראש. לפתע, בבוקרו של יום בהיר, נחרב אחד הסיפורים הגדולים בהיסטוריה של הספורט העולמי, כאשר נשללו מארמסטרונג כל 7 התארים בהם זכה בטור דה פראנס. כל פרשת ארמסטרונג לא קשורה למשחקים האולימפיים בלונדון, אבל אי אפשר לסכם את השנה הזו בענפים האולימפיים מבלי להתייחס להתרסקות שלו.
המוח לא באמת מעכל את הציטוט הזה, קשה להפנים שארמסטרונג השיג את כל זכיותיו בטור באמצעות שימוש בחומרים אסורים. אין לכך הוכחות בבדיקות דם, אבל יש שלל של עדויות. אז מה, יכול להיות שהרצפה עקומה? כנראה שנגזר עלינו לנצח לבחון את סאגת ארמסטרונג על הציר שבין דמות הגיבור, זה שהצליח לצאת מהקבר ולהפוך לאחד הספורטאים הנערצים בתבל, לבין דמות הנבל. אי אפשר לצאת מזה.
התופעה
את ההשפעה של אוסיין בולט על הספורט העולמי נוכל באמת למדוד רק בעוד מספר שנים. האם הסופרמן הזה הוא בעצם האדם הביוני, האם הוא קצה גבול יכולת האדם? אוסיין בולט הוא חבילה שקשה להתמודד איתה. בכל פעם שהוא עולה על המסלול נראה שכדור הארץ עוצר את מסעו סביב השמש ועומד מלכת. "מה הוא יעשה עכשיו? האם יהיה שיא עולם? איזו הצגה הוא יעשה לפני ואחרי, האם הוא יפסול בזינוק?".
כאשר בולט ניצב על קו הזינוק בגמר ה-100 מטרים בלונדון נדמה היה שהגלובוס עצר את נשמתו וכאילו כולם מתנהלים בסלואו-מושן. והנה זה קורה, 9.63 שניות ומדליית זהב. עוד תצוגה שאי אפשר לעכל. הספורטאי הראשון שזוכה פעמיים ברציפות בדאבל-טריפל, כלומר לוקח זהב ב-100, 200 ו-4X100 מטרים בשתי אולימפיאדות רצופות. השנה של בולט, שהתחילה למעשה לא ב-1.1.12 אלא בפסילה ההיא בגמר אליפות העולם לפני שנה בקוריאה דרומית, סימלה לדעתי את מהות הספורט. הרצון להוכיח לכולם, הקשיים שלפני רגע האמת, הניצחון המדהים והחגיגה המתרברבת אחרי הסיום. נראה שאפילו ההיסטוריה מתקשה להשיג את בולט.
התרסקות על המסלול
הסיפור של ליו שיאנג רק ממחיש את האכזריות של הספורט האולימפי. אין צ'אנס לתקן, אפילו לא לרגע. ארבע שנים, 48 חודשים, 1424 ימים חיכה ליו שיאנג לרגע הזה - המשחקים האולימפיים. תחשבו על כל מה שהספקתם לעשות בארבע השנים האחרונות - חלקנו התגייסנו והשתחררנו, התאהבנו, מצאנו עבודה, החלפנו באחרת, התחלנו ללמוד וסיימנו את התואר, עלינו לתיכון וסיימנו את מבחני הבגרות ועוד. לא כך עבור ליו שיאנג. עבורו החיים נעצרו מלכת באותו יום על המסלול בקן הציפור, כשהבין שהוא לא מסוגל להתמודד עם הכאבים.
שיאנג, התקווה הסינית הגדולה ביותר לפני אולימפיאדת בייג'ין, נאלץ לפרוש מהריצה לעיני מיליארד סינים המומים. ארבע שנים הוא חיכה, מיעט להתחרות מחוץ ליבשת אסיה (פרט לאליפות העולם, שגם היא סיפור טראגי בפני עצמו עבור שיאנג), ספר את הימים וייחל לרגע שבו יזכה לתקן את המעוות ויעלה על הפודיום האולימפי. ואז זה קרה. זינוק, שבעה צעדים והתנגשות במשוכה הראשונה והתרסקות על המסלול, עוד בשלב המוקדמות. וואו. וזה לא נגמר כאן.
האצן הסיני החליט שהוא את הריצה הזו יסיים. ברגע מרגש מאין כמוהו החליט שיאנג לקפוץ על רגל אחת לצידו על המסלול - 110 מטרים על רגל אחת. רגע לפני קו הסיום הוא התקרב למשוכה האחרונה ונשק לה - מעין השלמה עם הטוב והרע שקיבל ממנה לאורך 30 שנות חייו. הניצחון המדהים באתונה, שיא העולם, הטראומה בבייג'ין והטרגדיה בלונדון. הטרגדיה של השנה? הצחקתם אותנו. הסיפור של שיאנג בקלות יכול להיות אחד מקורעי הלב באתלטיקה העולמית אי פעם. אבל זה דבר שעוד צריך לחקור.
ביצוע השנה
אליסון פליקס, טיאנה מדיסון, ביאנקה נייט וכרמליטה ג'טר. שימו רגע בצד את העל-אנושיות של בולט ואת השלמות של מייקל פלפס. ארבע הבנות הללו לא רק ניצחו את גמר השליחות ב-4X100 מטרים, לא רק זכו במדליית הזהב ולא רק ריסקו את שיא העולם בן 27 השנים. אלא הן ניצחו את ההיסטוריה. בטבלת שיאי העולם באתללטיקה, בעיקר בזו של הנשים, יש לא מעט שיאים שהושגו בתקופה של מסך הברזל, במזרח גרמניה המסוממת של שנות ה-80. אלה שיאים שהושגו על ידי מכונות ולא על ידי בני אדם.
ה-41.37 שניות ב-4X100 מטרים היה אחד השיאים הללו והוא נקבע אי שם ב-1985. פליקס, מדיסון, נייט וג'טר פשוט פירקו את השיא הזה לגורמים עם שיפור חסר תקדים בעולם הספרינטים - 55 מאיות (!) מטורף. בקטגוריה הזו רצוי להחמיא לשיא העולם הנהדר של דייויד רודישה ב-800 מטרים, 1:40.91 דקות, שכולנו תקווה שיישבר שוב השנה על ידו. וכן גם לביצוע המושלם של המתעמל ההולנדי אפקה זונדרלנד, שהתעלם מכוח המשיכה בדרך למדליית זהב בתרגיל המתח בהתעמלות בלונדון 2012.
הדמעות של אנדי מארי
אין לי ספק שזו הייתה השנה של בריטניה, החל מהזכייה של בראדלי וויגינס בטור דה פראנס ודרך הדאבל של מוחמד (מו) פארה בריצות למרחקים ארוכים והזהב של ג'סיקה אניס בקרב 7 לנשים. אבל המוטיב המרכזי בספורט הבריטי, שחיבר את כל החוטים של השנה הזו היו הדמעות של אנדי מארי. אחרי ההפסד בגמר בווימבלדון, אחרי הניצחון הגדול על פדרר בגמר האולימפי, שוב בווימבלדון ואחרי הניצחון בגמר הגראנד סלאם באליפות ארצות הברית.
ההתקדמות שמארי עשה השנה היא פנומנאלית והדמעות שלו אחרי ההפסד לפדרר באול אינגלנד קלאב היו בעלות משמעות גדולה - כבר אז אפשר היה להבין שמארי עשה קפיצה ענקית. הוא כבר לא האנטי-מארי, אנטי-טניס שלא מסוגל לנצח במשחקים החשובים ביותר. הבכי הזה עוד היה בכי של עצב, אבל אפשר היה להרגיש שגם בכי של אושר מחכה לו בקנה.
למה לי פוליטיקה עכשיו
בתחילת דצמבר התקבלה ההחלטה המשמעותית ביותר בספורט האולימפי בשלוש השנים האחרונות (מאז הענקת זכות האירוח ב-2016 לריו). הוועד האולימפי האירופי החליט לפתוח מסורת חדשה - המשחקים האולימפיים האירופיים ייערכו לראשונה ב-2015 באזרבייג'אן. יכול להיות שמה שהניע את האחראים על היוזמה הוא הרצון לנגוס עוד בשוק הכלכלי המשגשג שעוטף את אירועי הספורט הגדולים. אבל מה שבאמת צריך להטריד אותם הוא הצניחה במעמד של אירופה בספורט האולימפי. בעשרים השנה האחרונות הספורט האולימפי האירופי נמצא בירידה קבועה.
מבחינת היבשות, אירופה עדיין שולטת מבחינת חלוקת המדליות, אך המגמה היא מעניינת. במשחקי סידני 2000 זכו האירופאים בסך של 508 מדליות לעומת 465 בלבד בלונדון (ירידה של כ-9%). ההתמקצעות ההולכת וגוברת באפריקה, מרכז אמריקה ובעיקר באסיה נוגסות בדומיננטיות של אירופה, שלא לחינם החליטה לפתוח במפעל שיכול לסייע לה לקדם את הספורטאים האירופאים. לשם ההשוואה, מדינות אסיה זכו בסך של 134 מדליות בסידני 2000 לעומת 219 מדליות בלונדון 2012. אם המדינות האירופאיות לא ישנו את סדר העדיפויות ויתחילו לקדם ספורט אולימפי, הן ימצאו את עצמן כולן בעוד מספר שנים במצב של גרמניה ורוסיה, שב-20 השנה האחרונות ההצלחה האולימפית שלהן צנחה בעשרות אחוזים.
2013
בניגוד לתחזיות של בני המאיה, כבר הבנו שהעולם לא מגיע לסיומו. אז מה מחכה לנו ב-2013? ובכן, מדובר בשנה שבה האירועים המרכזיים הם אליפות העולם בשחייה בברצלונה ואליפות העולם באתלטיקה במוסקבה בקיץ. כאשר בתווך יהיו אליפויות עולם ביתר הענפים האולימפיים. בשחייה נראה את תחילתו של עידן פוסט-פלפס. מיסי פרנקלין אמורה להמשיך בפריחה שלה ואילו ראיין לוכטה ינסה להתבסס כשחיין מספר 1 ולהשכיח את האכזבה היחסית שלו מלונדון. בלוז'ניקי נקבל את ההזדמנות לראות שוב את הפלא - אוסיין בולט. מי צריך יותר מזה?
