בבוקר של תחרות גדולה, אריק זאבי לא מתגלח, המצלמות הרבות שיתפסו את זיפיו הגלויים לא מעניינות אותו וזו גם איננה אמונה טפלה אלא השקפת עולם שליום קרבות בג'ודו צריך להיערך כמו למלחמה ולפני מלחמה הרי לא מתגלחים.
גם כיום בגיל 34, 11 שנים לאחר סידני 2000, האולימפיאדה הראשונה שלו, אריק זאבי ממשיך להילחם. אף אחד מאותם אלו שהתחרו באוסטרליה במשקל עד 100 ק"ג איננו ג'ודוקא פעיל כיום אך זאבי ממשיך בשלו, לא מוותר גם אחרי כישלונות, מתעלם מאלו שהספידו אותו בטרם עת ובשנה האחרונה גם רושם הישגים אדירים כמו מדליית הזהב בגראנד סלאם מוסקבה היוקרתי ומדליית הכסף בגראנד סלאם טוקיו.
לא רק שההצלחות בטורנירים החשובים הללו העניקו לו נקודות דירוג רבות שהבטיחו מעשית את השתתפותו באולימפיאדה הרביעית בקריירה, אלא שהם סיפקו את החותמת הסופית לכך שגם בעשור הרביעי לחייו כשהוא נשוי ואבא לשני ילדים, אריק זאבי הוא עדיין אחד הטובים בעולם במשקלו וכי ביום נתון הוא מסוגל לנצח כל יריב ולהגשים את החלום הגדול מכולם, מדליה אולימפית שניה. הדרך לשם עוברת באליפות העולם בפאריס. בשבת הקרובה הוא יחזור לאולם החביב אליו בברסי, בו הוכתר לפני עשור בפעם הראשונה כאלוף אירופה, למבחן הקשה ביותר לקראת המשחקים האולימפיים.
מה שונה באריק של שנות ה-30 לחייו מאריק של שנות ה-20 לחייו?
"השוני הוא עצום. מעבר לשוני במצב המשפחתי, יש לזה גם השלכות בצד המקצועי. מבחינת יתרונות, אני יותר חכם, יותר חזק בראש, תמיד הייתי די חזק מנטלית, אבל בשלוש השנים האחרונות לקחתי את זה צעד אחד קדימה, התעמקתי בנושא הזה, זה בא לידי ביטוי בעובדה שאני פחות לחוץ בתחרויות, כי אני יודע שמה שלא יהיה אני אצליח להתגבר עליו ולצאת מחוזק. אבל אם נלך לצד השלילי אז קודם כל לצערי אני מרגיש שלא מספיק מקצוען כמו שהייתי רוצה להיות בגלל המצב המשפחתי, יש דברים שאתה יכול לעשות בתור רווק כמו להתאמן חודש ביפן, כשיש לך משפחה אתה לא יכול להיעלם לחודש, יש בלת"מים, אבל משפחה זה מעל הכל. אני עושה את הוויתורים ועדיין מרגיש מספיק מקצוען".
בהיבט הפיזי, כולם מכירים אותי טוב, ספורטאים מגיעים אליי מוכנים טקטית, הג'ודו שלי לא השתנה מן הקצה אל הקצה, לוקח לי זמן להתאושש מפציעות והרבה יותר זמן להתניע, אני נכנס לכושר תוך 20-30 דקות פעם הייתי מגיע לתחרות ואחרי חמש דקות הייתי כמו פנתר. זה לא סתם שאין ספורטאים בני 50, יש משמעות לגיל".
איך האבהות השפיעה עליך בצד המנטלי?
"הורות זה דבר מדהים, זה נוגע במקומות הכי עמוקים שיש, אני חושב שלכל בנאדם המערכת יחסים עם הילד היא הכי נקייה שיש. יש לך את כל המשקעים עם ההורים שצברת עם השנים וגם במערכות זוגיות יש לך כל מיני חוויות שעברת, אתה לא מגיע לזה נקי לגמרי כמו להורות. זה מאוד מרגש, ברגע שאתה הופך להורה אתה הופך לטיפה יותר רגיש. הרגשות האבהיים והחמלה הזו שאתה מגלה כלפי הילדים זה קצת נוגס מהאגרסיביות. לצערי בג'ודו להיות פחות אגרסיבי זה מינוס, בחיים זה יתרון אמנם, אני רואה את הצעירים מגיעים לאימון כמו אריות לי לוקח זמן לגייס את האגרסיביות. בגדול במבט לחיים זה שינה אותי לטובה, אבל באספקט של הג'ודו זה קצת פגע".
זה מכביד עליך שכל פעם אתה מועמד למדליה אולימפית?
בסידני הייתי בצמרת אבל לא הרגשתי את הלחץ, אמנם אני הרגשתי שווה מדליה ואלמלא השופט הייתי חוזר עם מדליה, אבל בתקשורת עוד לא סימנו אותי והגעתי בלי לחץ. באתונה זו הייתה חוויה יותר קשה, ראיתי את המסקנות אחרי בייג'ין והיה רשום בדו"ח של הוועד האולימפי: 'לא עמד בלחץ', זה הדבר הכי מגוחך שקראתי כי בבייג'ין לא הרגשתי את הלחץ ביחס לאתונה. באתונה הרגשתי את המשקולת על הכתפיים זה היה כמו ללכת עם עוד 50 ק"ג. בבייג'ין זה לא קרה, אבל כן היה בזה משהו שאתה לא מגיע לאולימפיאדה כמו לסידני, כי אין מה לעשות אני כבר בסטטוס אחר. אני מקווה שבלונדון אגיע בפאזה אחרת, אני מקבל דברים בצורה אחרת אחרי בייג'ין. לפני אתונה ובייג'ין כישלון לא היה אופציה מבחינתי, היית אומר לי לחזור בלי מדליה זה היה בשבילי אסון. הרגשתי אחרי בייג'ין שהשמיים נפלו, התביישתי להסתכל לאנשים בעיניים. הפעם אגיע במצב אחר, אני הולך לנסות ולא יקרה כלום אם אפסיד".
"ארצה לאמן את הנבחרת לאולימפיאדה יום אחד"
מה התוכניות לאחרי לונדון?
"אין סיכוי שאמשיך לעוד אולימפיאדה, אבל לא החלטתי על התיזמון של הפרישה כי אני לא רוצה להקדיש לזה מחשבה כרגע, נראה מה יהיה בלונדון. החלום הכי גדול שלי זה להצליח בלונדון ואז לקבוע תחרות פרישה ולהתכונן אליה בהתאם, נגיד לקחת את אליפות אירופה ב-2013 כתחרות פרישה ולהביא את המשפחה, יש לי תוכניות לעשות משהו גדול, אבל אני יודע שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. אפשרי גם שיום אחרי לונדון אני אגיד שזהו, אבל יש סיכוי יותר מסביר שאכריז על תחרות פרישה".
אחרי בייג'ין אמרת שאתה לא מסוגל לפרוש אחרי כישלון, אתה לוקח בחשבון שזה משהו שיכול לקרות בלונדון?
"כשהגעתי לבייג'ין הייתי אחד הטובים בעולם, זה נכון שאחרי בייג'ין אמרו שאני לא טוב כמו פעם, אבל יש את הדירוג העולמי שהראה אחרת, ובכל התחרויות זכיתי במדליות. היה בזה משהו מתסכל שאני אפרוש כשאני יודע שאני עדיין טוב, לא יכולתי בראש להגיד לעצמי זהו פרשת בצורה הזאת. היום לקראת לונדון אני כבר יודע שזה הסוף, שאחרי זה בגיל 36-7 אין סיכוי שאמשיך להיות בצמרת העולמית, אני מכין את עצמי לידיעה שזה הסוף. בגלל זה גם אם יהיה כישלון בלונדון, אני אהיה מוכן הרבה יותר מאשר בבייג'ין. לקח לי שנה וחצי אחרי בייג'ין לשכנע אנשים שאני בצמרת, אבל התחושה העמוקה הזו שאני יכול להצליח לא נתנה לי לפרוש".
אתה תרצה גם לקחת חלק בשינוי בצד המקצועי אחרי שתפרוש?
"יש לי חלום לאמן נבחרת לאולימפיאדה, זה חלום שקיים אצלי. עד לפני שנה הייתי רואה את עצמי פורש ולוקח את הנבחרת. היום אני מבין שזה לא דבר חכם, ואני גם לא רוצה את זה מיד. אני רוצה לצאת קצת מהג'ודו, לעשות קצת לביתי, אולי להישאר קצת מקושר, לאמן את הקדטים או משהו. אבל בשלב מאוחר יותר אשמח לקחת את הנבחרת וכמובן שבהנחה שירצו אותי ואני עדיין ארצה. אני מניח שלא אהיה כמו אורן סמדג'ה שהתעסק רק בג'ודו מצד שני לא אהיה כמו יעל ארד שהתנתקה לגמרי, אנסה להיות באמצע.
יש לי חלום גדול לעשות פה מחנה אימון בינלאומי, בסביבות דצמבר כשאירופה קרה, יש הרבה חברים מהעולם שאמרו שהם יגיעו ובשלב מאוחר יותר ארצה לעשות פה תחרות בינלאומית, גביע עולם זה משהו שצריך לעשות פה, אולי בהתחלה טורניר B כי בשביל גביע עולם אתה צריך להעיף מדינה אחרת".
"אחד הקשיים בלפרוש זו העובדה שאתה מבין שעם ישראל כבר לא יהיה מאחוריך, כרגע אתה מייצג את המדינה וזהו אחר כך אתה אדם לעצמך. זה דבר קשה כי פתאום מלהיות חשוב לכולם, אתה חשוב רק למשפחה ולחברים, הלוואי והייתי יכול בעתיד להיות באיזושהי מסגרת שהיא תוכל לתרום לחברה, אבל אני לא יודע לאן החיים יקחו אותי. אני מנסה לחשוב על תחום שבו אתה יכול לקבל הערכה והוקרה מהציבור וזה רק אם אתה בוחר להיכנס לפוליטיקה".
הפוליטיקה מעניינת אותך?
"מעניינת כן אבל אני לא חושב שאהיה שם. אולי אתה זוכה להערכה מ-60% מהציבור אבל 40 אחרים קורעים לך את הצורה. הייתי שמח להיות בפוליטיקה בתפקיד שהוא ביצועי, אם היו מציעים לי נגיד להיות שר הספורט זה משהו שכן היה מעניין אותי כי זה לא לגמרי להיות פוליטקאי זה לקדם אג'נדה שאתה מאמין בה, אבל היום בשביל תפקיד כזה אתה צריך לעבור את כל הנפתולים של הפוליטיקה ובזה אני לא טוב, אני מאמין שיאכלו אותי חי שם".
שמרת על תדמית מאוד נקיה, בענף שסבל לאורך השנים מתדמית מאוד לא נקייה.
"לשמחתי בשלב מוקדם בקריירה התברגתי בצמרת העולמית, יצאתי מהמטריה של האיגוד ועברתי לטיפול של הספורט ההישגי, דאגו שמה שלא יהיה אני לא אפגע. אני טיפוס שלא אוהב סכסוכים, אני איש שלום, זה לא מסתדר עם הענף שבחרתי, אבל זה אני.
יש בעיה בשיטה בג'ודו, כל הבעיה התחילה מזה שיו"ר איגוד נבחר על ידי התוצאות שספורטאים מביאים באליפויות ישראל לילדים וככה התחילו כל מיני שיקולים בתחרויות. אני חושב שצריך לשנות את שיטת הבחירות לגמרי, יו"ר האיגוד צריך להגיע ממקום נקי. בארה"ב עושים משהו יפה, כל החגורות השחורות שרשומות באיגוד בהצבעה חשאית בוחרים את היו"ר, ככה אתה מבין שמי שייבחר הוא אדם שמאמינים שיכול לעזור לג'ודו, בלי קשר לפוליטיקה. אני לא יודע מה השיטה שתהיה בארץ, אבל זה חייב להיות עד כמה שאפשר בלי השפעה ובלי לפגוע בילדים בדרך".
"הפחד היה לא לחזור לעצמי ושכולם יגידו שאני לא שווה את זה"
באליפות העולם בשנה שעברה שנערכה בטוקיו זאבי הפסיד בסיבוב השני בקרב קצרצר למי שזכה בסופו של דבר בזהב, טאקאמסה אנאי. למרות האכזבה, הוא הצליח להרים את עצמו ולזכות בתוך שנה במדליות החשובות בטורנירי הגראנד סלאם שהרימו אותו עד למקום התשיעי בדירוג העולמי.
אחרי ההפסד באליפות העולם בשנה שעברה האמנת שבתוך שנה תהיה במצב כל כך טוב בקריירה?
"ההפסד לאנאי לא היה נקודת משבר עבורי דווקא באליפות ההיא הרגשתי בכושר מעולה, בגלל שאני לא מדורג בשמינייה הוגרלתי בקרב השני עם אנאי, לא התבאסתי כי הפסדתי בתוך חמש שניות, זה לא שהיה ממש קרב. אנאי זכה בסוף במקום הראשון, עם הגרלה אחרת הייתי מגיע לדירוג יפה, אני מפחד קצת שזה יקרה עכשיו כי לפעמים בג'ודו היכולת האמיתית לא משתקפת.
כל הזמן הרגשתי שאני עדיין ברמה הכי גבוהה, עבדתי עם כולם והרגשתי שאני טוב. כל הזמן שאלתי את המאמן דאז, אלכס אשכנזי אם אני עדיין יכול להיות טוב? והוא אמר לי 'בטח', הוא האמין בי לגמרי, בגראנד סלאם טוקיו הצלחתי להביא את הג'ודו לכושר שיא והפסדתי רק לאנאי בגמר זו הייתה חותמת בשבילי שאני ברמה הכי גבוהה, אחד הפחדים הכי גדולים שלי היו שאפסיד בגראנד סלאם בטוקיו ואח"כ הייתי מפסיד שוב והייתי מאבד ביטחון, וזה היה יוצר גלגל ולא הייתי מצליח לחזור לעצמי וכולם היו אומרים: 'הנה אמרנו לכם הוא לא שווה את זה'".
איך המעבר למאמן החדש שלך לשני הרשקו השפיע עליך?
"מאז בייג'ין אלכס אשכנזי, המאמן הקודם שלי, מאוד נפגע, לא ממני אלא מהמערכת. הוא נפגע משמעותית בשכר ובאיזשהו שלב הוא הבין שאם הוא רוצה להתפרנס, הג'ודו זה לא המקום. הוא מצא לעצמו עבודה יומית ונוצר מצב שהייתי רוצה שיבוא לאמן אותי בבוקר אבל הוא לא יכל כי הוא לא מקבל את הסכום שהוא חושב שמגיע לו. הוועד האולימפי מהסיבות שלו החליט שלא מגיע לו, נוצר מצב שאני מרגיש שאני לא יכול להמשיך ככה. וזה בלי קשר לסיבות האישיות המקצועיות שהרגשתי שאני נמצא בפאזה שדורשת יותר הבנה מנטלית מאשר אימון. לאמן ספורטאי זה הרבה מעבר ללהכין לו תוכנית, זה להיות גם הפסיכולוג שלו ונוצר מצב מיוחד בחיים שלי שהייתי צריך יותר תמיכה וגב מאשר אימון נטו, ואלכס לא הצליח לתת לי את זה מבחינה כלכלית והוא היה די ממורמר מכל הסיטואציה.
בסוף הבנתי שצריך לעשות שינוי, בחנתי את הקרקע והסתכלתי מי יכול להוביל אותי לשינוי ישר חשבתי על שני, יש בו את האנרגיות הנכונות, הנכונות, הרצון, הוא מבין אותי, מכיר אותי מספיק טוב, הוא לא אימן אותי אף פעם לפני אבל היינו מתחרים תקופה, הוא תמיד היה שם וידעתי שהוא מכיר אותי הכי טוב, הוא גם מסתדר טוב מאוד עם אלכס ומכיר את השיטה שלו והדרך שבה התאמנתי. היום אני ממשיך להתאמן בשיטה של אלכס, לא עשיתי שינוי קיצוני, לא רציתי שיבוא מאמן ויגיד לי עכשיו אתה עושה ככה, אני בן 34 ואני לא יכול לשנות פתאום, זה היה מעבר מאוד טבעי ואני כן מרגיש שהשינוי הזה עשה לי טוב. יש מקומות שאני מרגיש שאנחנו יכולים להשתפר, אבל אני מרגיש בטוח שיש מישהו שדואג".
איך היריבים כיום רואים אותך?
היריבים גם כיום מאוד מחזיקים ממני. יש האדרה מאוד גדולה שלי, יש מדינות שממש מחזיקות ממני כמו גאורגיה, צרפת, יפן.. אחרי גראנד סלאם טוקיו ההערכה המחודשת חזרה, כשהגעתי לגראנד סלאם מוסקבה ראיתי אנשים שפרשו כבר שהיו מתחרים שלי הם שאלו אותי, 'מה אתה עוד מתחרה?' כשאמרתי כן הם עשו פרצוף כזה וזה ביאס אותי ואחר-כך כשזכיתי ראשון אז אמרתי טוב עכשיו הם אוכלים את הלב. בסופו של דבר מעריכים אותי, דיברתי במוסקבה עם מקסים ראקוב, אלוף עולם לשעבר, הוא אמר לי שהוא בן 24, אמרתי לו שאני בן 34 ושאחרי לונדון אני פורש, אז הוא אמר לי: "לא לא תפרוש עכשיו". תפסו אותי כאחד מסוכן מאוד שאף אחד לא רוצה לקבל אבל לא בלתי מנוצח, עם קרב טקטי נכון אפשר לנצח אותו".
ואיך אתה מרגיש שהיחס אליך בישראל?
"בסך הכל אין לי מה להתלונן על היחס מהתקשורת, עד בייג'ין קיבלתי פרגונים בכל מקום. אחרי בייג'ין נוצר איזשהו שינוי קל ואני לא מדבר על הביקורת אחרי התחרות כי היא לגיטימית. כל תקשורת הספורט הישראלית נוצרה מהכדורגל והכדורסל ושם יכולות להיות תופעות שספורטאי מגיע לנבחרת ולא מתאמץ, כי זו לא הפרנסה שלו והוא מקבל כסף מהקבוצה. השליכו את זה על ספורטאים אולימפיים וזו הטעות הכי גדולה. אין מצב שספורטאי יגיע לאולימפיאדה ויזלזל. זה המאני טיים שלו, פה נמדד אם הוא הצליח או לא, אם הוא יעשה קצת כסף בקריירה או לא. עיצבן אותי שאמרו שספורטאים הגיעו שבעים לאולימפיאדה, איך אפשר להגיד דבר כזה? במיוחד בהקשר שלי כשמדליה הייתה שמה אותי בשורה הראשונה של הספורטאים בעולם, גם כלכלית הייתי מגיע לסכומים שאף ספורטאי אולימפי לא מגיע. להגיד שבאתי שבע זה טמטום.
אחרי בייג'ין פתאום היה מקום שאפשר היה לנגח בי והיו כמה עיתנואים שמצאו את הנישה הזו, בגיל 25-6 לא מצאו מה להגיד עליי, עכשיו אני מבין שיש מקום שמנסים לנגח אותי, אבל בסך הכל אני באמת נהנה מתמיכה מאוד גדולה בתקשורת ואין לי תלונות".
לטוקבקיסטים היו לך תלונות.
"טוקבקים זה לא מכוון ספציפית לאף אחד כי הרי אי אפשר לדעת מי עומד מאחוריהם, אבל יש כאלה אנשים רעים שאני לא מבין איך בנאדם יכול להרגיש ככה אליי כשהוא לא מכיר אותי ברמה האישית. זה גם להרגיש כזה כעס ושנאה וגם להתאמץ ולשבת לכתוב את זה, יש פה משהו שאני לא מכיר. קח נגיד את רונאלדו, אני לא אוהב איך שהוא מתנהג למרות שמה לעשות הוא כדורגלן תותח אבל אני לא שונא אותו ברמה הזו של לשבת ולכתוב. אני כמעט ולא קורא טוקבקים יותר, אבל כשיש כתבה חיובית אני עדיין מסתכל ומאמין שלא יהיו טוקבקים רעים ועדיין אני רואה 'אתה סוס מת', זה לא משנה מה תעשה אני מבין שיש כאלה שיקטלו אותך"
קשה להיות ספורטאי מוביל במדינה קטנה?
"זה קשה וקל ביחד. מצד אחד זה קשה מאוד, כי אתה סוחב מדינה שלמה על הכתפיים ואני לא מכיר הרבה ספורטאים ממדינות אחרות שמרגישים את התחושה הזו. ג'ודוקא גרמני או צרפתי כשהוא תותח במדינה אין לו כזו אחריות על הכתפיים, כי יש עוד 200 מועמדים למדליה. בודדים הספורטאים שמרגישים את העול הזה על הכתפיים, כשראיתי את הקהל באתונה שהגיע לראות אותי, הרגשתי משקולת ואמרתי 'וואו' זה אשכרה קשה ומצד שני, אין אף ג'ודוקא גרמני שיכול לזכות במדליה ולעורר סערה במדינה. אני לא חושב שיש ג'ודוקא גרמני שהוא מוכר במדינה שלו כמוני, זה יתרון אדיר לספורטאי בישראל לדעת שאם הוא מביא מדליה אולימפית הוא קנה את עולמו. יש בזה גם ערך מוסף, אתה מבין שלכובד הזה מגיע איתו גם בונוס וזה מה שמדליק את האש לספורטאים באולימפיאדה. בסופו של דבר עדיף להיות במצב הזה, אני לא אוהב להיות ראש לשועלים אבל לדעת שאתה יכול להשפיע כ"כ ממקום של ענף אולימפי יחסית קטן, זה מאוד מדרבן"
אתה מרגיש שהקרבת את הגוף שלך בשביל המדינה?
הקרבת בשביל המדינה זה משפט חזק, חיילים בקרב מקריבים בשביל המדינה. האמת? הקושי הפיזי הוא לא בעיה. אני מכיר אנשים שמתאמנים לטריאתלון לכיף ועובדים לא פחות ממני. הקטע הפיזי ממש לא קשה, אני לא מרגיש שאני מקריב, להיפך זה נותן לי תועלת. אני בן 34 ובכושר פיזי מעולה, כמובן שהפציעות הן גורם בעייתי במיוחד בענף כמו שלי, אבל אתה לוקח את זה בחשבון. אני מאוד נזהר כי פציעה יכולה לגמור לי את הקריירה אבל ההיבט הפיזי הוא לא קושי עיקרי. מה שבאמת קשה בלהיות ספורטאי אולימפי זה לדעת שאתה צריך פעם בארבע שנים להוכיח מה אתה שווה. היום יש יותר מודעת לספורט, ב-1999 זכיתי בארד באליפות אירופה ואף אחד לא ידע מי אני. יש יותר פידבק, אחרי שאפרוש אני חולם להירשם לקבוצת כדורגל או כדורסל כדי להמשיך לעשות כושר".
"אליפויות העולם הן נקודה שחורה בקריירה שלי"
עד עכשיו אליפויות עולם היו חלק פחות חזק בקריירה שלך, זכית במדליה אחת לעומת אליפויות אירופה בהן זכית בשמונה מדליות. קשה לך מול האסייאתים?
"זה לא קשור לאסייאתים. זה קטע כי בתור נער ניצחתי סגן אלוף עולם וסיימתי במקום השביעי באליפות העולם, שנתיים אחר כך הגעתי לחצי גמר מול קוסאי אינואי (ג'ודוקא יפני אגדי, אלוף אולימפי ואלוף עולם שלוש פעמים, א.ד.), נפצעתי ולא יכולתי להמשיך. ואז הגיעה 2001 הפסדתי ליריב חזק ולאחר מכן הבאתי הפצצה במשקל הפתוח. האליפות שהכי איכזבה אותי הייתה ב-2003, אני ואינואי היינו מועמדים לזהב, הייתי פיגוז באותה שנה הגעתי כאלוף אירופה. ניצחתי את ואן דר גיסט, הסגן שלי באליפות אירופה ואז הפסדתי לקזחי שניצחתי חמש פעמים, אחד שמפחד ממני, אחד שאני הרבה יותר טוב ממנו, עד היום זה ההפסד הכי פחות מובן לי. איכשהו הקרב התגלגל והוא עשה לי תרגיל נגד והוביל ביוקו, אמרתי שאני אנצח אותו, איכשהו הזמן נגמר מהר, והוא ניצח בקרב. זו האליפות שהכי זכורה לי לרעה. היו שתי אליפויות ב-2005 ו-2007 שפיספסתי בגלל פציעה. היו צירופי מקרים שבגללם לא הצלחתי באליפויות עולם, זו נקודה שחורה בקריירה שלי אבל רק ב-2003 אני יכול לבוא בטענות לעצמי כי הייתי בכושר טוב והקרב ברח.
לא נשארו לי עוד הזדמנויות, רק האליפות הזו בשביל להציל את המצב. זה מבאס כי כשאני מסתכל על קריירות של ג'ודאים אחרים על הנייר אפשר להגיד שהם זכו באליפויות עולם ואני לא אז אולי הם יותר טובים, אבל אין בכלל מה להשוות בין היכולות שלנו, אף מאמן בעולם לא ישים אותנו באותה רשימה... פה זה מציק, אין לי ספק שב-2005 הייתי יכול להתברג כמדליסט, ויטאלי בובון האוקראיני שזכה בכסף זה אחד שעם יד קשורה אני מנצח, כנראה שצריך משהו בקריירה שתוכל להסתכל עליו ולהתבאס ממנו. אני מקווה שאם אצליח בפאריס אז אני אוכל להניח את הנקודה הזו בשלום".
ומה יהיה הפעם?
"אין לי מושג. תמיד כשאני הולך לתחרות אני אומר שאני הולך על הזהב, ואז כשאני נכשל אומרים 'זאבי שחצן', אבל זה לא משחצנות אני לא יכול לבוא ולהגיד, 'אני אסיים שביעי', זה אומר שאם אני מגיע לרבע גמר אני יכול להפסיד. המוח בנוי ככה שאם אתה מוותר לעצמך קצת ברגעים של לחץ אתה מרשה לעצמך לוותר. קרב ג'ודו זה חמש דקות, אי אפשר לעשות סוויץ' כמו בטניס. מדליה באליפות עולם היא חלום שלי, אבל אני לא יכול להגיד שאני חותם על ארד. אני רק מקווה שאגיע לתחרות טוב, אם אפסיד אחרי שהייתי טוב בקרב יהיה לי הרבה יותר לקבל את זה מנטאלית. אם אפסיד בגלל שטות, אני אהיה מאוד מאוכזב מעצמי".
ביום שתתחרה במשקל המקביל, יתחרה טדי רינר, אחד הספורטאים הנערצים בצרפת, הולך להיות שם טירוף, אתה אוהב להתחרות ככה?
"כבר מרגישים את הטירוף, אני לא מצליח להשיג כרטיסים לאשתי ולאחי שבאים לראות אותי. ב-1999 התחריתי באליפות אירופה כשדויד דואייה, הגיבור הצרפתי של התקופה היה שם, היה לי קרב קשה מאוד מול סרגייב, סגן אלוף עולם, במזרון לידי 15,000 איש צועקים 'דוד דוד', אני שמעתי 'אריק אריק', קיבלתי תחושה מטורפת וניצחתי בקרב. אז הפעם אני אנסה לרכב על הגל של טדי רינר. עדיף להתחרות באולם כזה מבאולם שהוא חצי ריק".
