כמעט שנה אחרי כניסתה לתפקיד המנהלת המקצועית של נבחרות ישראל בכדורעף חופים, וקלאודיה לסיגה השוויצרית-ברזילאית, עדיין אופטימית. "אני אוהבת את החומר, את הפוטנציאל, שיש לנו עכשיו בבנות", מספרת לסיגה. האופטימיות לא נעצרת כשמדברים על שחקני הגברים, אבל היא מתמתנת. אצלם, לפחות בקרב הבוגרים, המצב שונה, והשחקן הבכיר של ישראל, נתי אוחנה, עדיין ללא פרטנר בכיר. "זה עוד יכול להשתנות", מבהירה לסיגה בנוגע למיקוד של הענף כרגע בנשים. "חבל ששון עזב. זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות בשביל נתי שיהיה איתו מישהו איכותי בסבב העולמי. אבל זאת הסיטואציה שנוצרה".
שון הוא שון פייגה, הקבלן בן ה-30 שמשחק כיום בהמעפיל/מנשה/עמק חפר, ואמור היה להיות השחקן שיוביל את נבחרת החופים של ישראל לאולימפיאדת 2020. פייגה עזב את הפרויקט בשנה שעברה יחד עם שותפו אריאל הילמן, לאחר ארבע שנים כזוג המוביל של ישראל. "אין לנו מחליף עבורם, ברמה שהם שיחקו בה", אומרת לסיגה, ומוסיפה על עזיבתם: "הם עשו את זה זמן מה, וזה לא עבד. אני לא יודעת למה. סבב הגברים קשוח מאוד ואי אפשר לצפות שהתוצאות יגיעו מיד. זה לוקח זמן. צריך עמידות מנטלית". אך לסיגה אבל מסבירה כי ייתכן שמעז עוד ייצא מתוק, מאחר שעזיבתם של השניים מעבירה את מרכז הכובד לעבודה עם שחקני הנבחרות הצעירות. "היעד של הפרויקט שלנו הוא לא 2020, אלא 2024 והלאה. יש לנו חומר טוב לסוג כזה של פרויקט. שחקנים מוכשרים וגבוהים".
בגזרת הבוגרות יפתחו יחד את עונת 2019 סופיה סטריקוב (כמעט בת 25) ואניטה דייב (21). נוי חורין (21), שפתחה את העונה הקודמת עם סטריקוב (דורגו יחד בשיאן במקום ה-74 בעולם) וסיימה אותה עם דייב, תפתח את השנה עם נגה מאור בת ה-17, לה תהיה זו העונה הראשונה כשחקנית בוגרת. בסגל הנשים נמצאות גם שחר רוזנר בת ה-19 ומאיה בן שלמה בת ה-15. אצל הגברים אין לישראל זוג שפעיל בסבב הבוגר, אולם בקרב הנבחרות הצעירות ישנו עומק בדמות אילון אלעזר (18), עופרי מסורי (19), תומר הדר (16) וקווין קוזמיצ'וב בן ה-15, שכבר הספיק לזכות באליפות ישראל לנוער.
לסיגה היא הברזילאית השנייה ברציפות שמובילה את תחום כדורעף החופים באיגוד הכדורעף. קדם לה פאולו רוברטו מוריירה דה קוסטה, שהיה גם האיש ששידך בין לסיגה לאיגוד הישראלי. "הוא ידע כמה תשוקה יש לי לזה, וגם יצא לנו לעבוד יחד בעבר. הוא אמר 'את תהיי מושלמת לתפקיד הזה". בעבר הציעה לסיגה לקוסטה לעבוד כעוזרתו, אך הדבר לא יצא לפועל. כשהחליט לעזוב את ישראל אשתקד, המליץ על לסיגה כמחליפתו. כיום היא המאמנת הראשית של נבחרות כדורעף החופים: גברים נשים, נוער ונערות. היא עובדת לצידם של עוזריה שון חן לויתן ואוהד רדקו, ולצד ירון גנקין, מאמן הכושר. "יש לנו צוות טוב, ואנחנו מעצבים עכשיו את המבנה שיאפשר לנו לקחת את הנבחרת צעד קדימה".
אך הקשר בין לסיגה, ילידת ריו דה ז'ניירו שגדלה בברזיליה, לישראל, ארוך מכך. היא הגיעה ארצה בשנת 1992, לאחר שטיילה באירופה, והגיעה לכאן בגפה עם כרטיס טיסה לכיוון אחד. אחרי מספר ימים קיבלה הצעה מאסא בן גוריון ב"ש, לשחק בקבוצה ולהשתכן בקיבוץ רביבים, בו גם התנדבה.
לאחר שנתיים בהן שיחקה באולמות בישראל, עלתה על מטוס בחזרה לברזיל, ובתוך זמן לא רב הפכה לשחקנית כדורעף חופים מקצוענית. ללסיגה שיחק המזל ובתקופת החופים בברזיל היא התאמנה לצדן של שתיים מהשחקניות הגדולות בכל הזמנים, שלדה באדה ואדריאנה בהר. "פשוט ניגשתי למי שידעתי שהיא המאמנת הכי טובה בסביבה, בקבוצה הכי טובה שהכרתי, ושאלתי אם אני יכולה להתאמן. קיבלו אותי. אמרו לי שיש לי מספיק כישרון ושאני רוצה את זה מספיק". וכך באו לסיומן 13 שנים של כדורעף אולמות, כמו גם קריירה בינלאומית בקראטה.
החלוקה המוחלטת-משהו בין החופים לבין האולמות, שמתקיימת לרוב בישראל, מקובלת פחות בברזיל. "נהוג מאוד שקבוצות כדורעף אולמות מתאמנות בחופים. הרבה מאוד שחקנים גם מתאמנים בחופים באופן פרטי, וכך עשיתי גם אני, כששיחקתי באולמות. אם קבוצת אולמות מסוימת שוכנת קרוב לחוף, בברזיל נפוץ להשתמש בו בשביל הכושר הגופני, כך שתמיד יש קשר עם כדורעף חופים. בברזיל כדורעף אולמות וכדורעף חופים הולכים יד ביד. עם זאת, התחרות מאוד גדולה, כך שגם בברזיל שחקנית חייבת להחליט במהירות אם היא מתמחה באולמות או בחופים. את הטכניקה רוכשים באולם, ואז בוחרים בנתיב קבוע להמשך".
לסיגה מגיעה ממדינה בה כדורעף חופים הוא ענף מפותח. כדורעף הוא הספורט השני במדינה מבחינת כמות השחקנים הרשומים (נחשו מה הראשון), ולפי לסיגה, כדורעף חופים הוא השלישי מבחינה זו. ההיסטוריה שלו בברזיל ארוכה, והוויכוח עם ארה"ב האם כדורעף החופים הומצא בברזיל או בצפון אמריקה עדיין ניטש.
"ספורט זה זול, ולכן הוא פופולרי בברזיל", מספרת לסיגה על חיבורה לענף כילדה. "אפשר להשיג כדור בכל מקום. כמו שאפשר להיות יצירתי כשמחליטים מה זה מגרש כדורגל, ככה זה גם בכדורעף. אצלנו הרשת הייתה לפעמים כבל חשמל בין שני עמודי חשמל או גדר". באולמות נחלה ברזיל הצלחה מסחררת בשנות השמונים, שהפכו אותה לאימפריה. "רוב שחקני האולמות שלנו בדור הזהב היו קאריוקאס (ילידי ריו דה ז'ניירו) ורבים מהאלופים האולימפיים שיחקו גם כדורעף חופים. הם השתתפו באירועי כדורעף חופים ומשכו לענף אוהדים של כדורעף אולמות". על ההישגים של ארצה בתחום אומרת לסיגה: "ברזילאים הם מאוד תחרותיים. הם לא באמת משחקים רק בשביל הכיף כמו שלפעמים מציגים את זה. הם רוצים מדלייה על הצוואר, והם עובדים קשה כדי להצליח. ועם העבודה הקשה הגיעו גם התוצאות".
דלתות סגורות
קלאודיה התחתנה בשווייץ עם מרטין לסיגה, אחד מהשמות הגדולים בענף, שזכה עם אחיו פול בשלוש אליפויות אירופה וסגנות אליפות עולם, וכן רשם שתי הופעות במשחקים האולימפיים: בסידני 2000 וכעבור ארבע שנים באתונה. הרקע הברזילאי-שוויצרי שלה, והמתח בין שני הצדדים, מורגש עבורה גם בחיים האישיים, וגם בתפיסתה המקצועית. את מה שראתה בכדורעף החופים השוויצרי, היא שואפת ליישם גם בישראל.
בשנת 2002 עברה לשוויץ, ומעט אחר כך החלה בקריירת אימון. היא הוזמנה על ידי הפדרציה השוויצרית להעביר סדנאות כדורעף חופים ומחנות אימוני בחופים לשחקני הנבחרות הצעירות באולמות. במקביל אימנה באולמות, ועם כמה קבוצות כדורעף חופים. בשנת 2010 הפכה למאמנת נבחרת הנשים של שוויץ עד גיל 21 בכדורעף חופים. לאחר מכן עברה לנבחרת הגברים בכדורעף חופים, בתקופת מעבר בה החלו הכוכבים הגדולים של הענף במדינה לפרוש בזה אחר זה. היא עבדה עם הדור הצעיר של הנבחרת הבוגרת במשך שנה, ולאחריה לקחה הפסקה מכדורעף. לבסוף חזרה לעבוד עם הנבחרות הצעירות של שוויץ בשנים הבאות.
כשמדובר על הדרך בה מתנהל כדורעף החופים בשוויץ, לסיגה מכוונת בעיקר לאופן הגיוס של השחקנים לענף. לתפסיתה, על נבחרות כדורעף החופים לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם המועדונים באולמות. כדי שזה יקרה, על האחרונים לפתוח את דלתות האולם ולאפשר לשחקנים לצאת לחופים.
"המדינה תומכת כלכלית במועדונים שבהם יש שחקנים שמשחקים כמות מסוימת של טורנירים, באולמות וגם בחופים", מסבירה לסיגה כיצד עובד המנגנון בארץ. "אני לא מצליחה להבין למה המועדונים לא מעודדים את השחקנים שלהם לשחק יותר כדורעף חופים – הרי הם ייראו מכך תמורה כלכלית, ולצד זאת יעזרו לפתח את הענף". על פי לסיגה, התמריץ הכלכלי מהמדינה עבור שחקני כדורעף חופים מגיע לקבוצות, ולכן לאלו תפקיד מפתח בקידום הענף. "הכל חייב לעבור דרך המועדונים. כשנצליח לעבוד צמוד יותר איתם, נוכל לנצל את הפוטנציאל המדהים שיש לענף הזה בארץ. כרגע המצב בישראל דומה מאוד למציאות שהייתה בענף בשוויץ לפני 15 שנה, אבל אם נלך בכל הכוח על אסטרטגיה אחת, שתעבור 'תיקונים' מדי שנה כדי להתאים את התכנית לגורמים מסוים, אני מאמינה שזה ישתלם".
אך בכדורעף חופים הדרישות ספציפיות, ולא כל אחד יכול. "הכי חשוב בשבילנו הוא למשוך שחקנים גבוהים יותר. הם חייבים להיות גבוהים. אין מה לעשות, ככה זה ברמות הגבוהות של כדורעף החופים, אין מישהו שהגובה שלו הוא פחות מ-185 ס"מ, גם לא שחקני הגנה", מסבירה לסיגה. "בכל פדרציה בעולם הספורט הזה נהיה מקצועני יותר, ועוסקים בו יותר ויותר בגיוס שחקנים. אם אנחנו רוצים לעמוד בקצב של העולם, אנחנו חייבים להשקיע בגיוס. אנחנו צריכים בנות מוכשרות שיגיעו לגובה של 175-180 ס"מ. גם נמוכות יותר יכולות להיות טובות, אבל הן חייבות להביא משהו מדהים, ניתור יוצא דופן, כדי להיות תחרותיות. החלום שלנו הוא שחקנית מעל 180 ס"מ לתפקיד של שחקנית הגנה. 190 ס"מ יכול להיות יותר מדהים, אבל אין לנו כזאת. 184-185 ס"מ לחוסמת זה בסדר, ובבנות יש לנו את נגה מאוד, שתהיה בת 18 השנה. 191 ס"מ, והיא יחידה במינה. היא משתפרת בכל יום, והיא טובה. בעתיד היא תהיה טובה מאוד".
כדי למשוך שחקנים גבוהים, לסיגה וכדורעף החופים אינם תלויים רק בעצמם. השחקנים הבכירים בוחרים לרוב בכדורעף האולמות, והקבוצות בישראל אינן ששות, לפי לסיגה, להציע להם להשתתף גם בטורנירי החופים. "ממה שאני רואה, במדינות המובילות לא אומרים לשחק 'תהיה רק באולם', או 'תהיה רק בחופים'. יש איגוד אחד לשני הענפים. כשלשחקן יש עניין להתנסות בחופים, ויש לו תשוקה להרפתקנות, להיות חלק מהסבב העולמי, והמאמן שלו באולם לא מרשה לו להתנסות, זה ממש חבל בעיני. בשוויץ לפני גיל 17 אתה לא יכול לבחור להיות רק שחקן חופים, למשל, אלא אתה חייב לשחק גם באולם. האסטרטגיה היא שהצעירים ילמדו את הטכניקות של שני הענפים – בחופים וגם באולמות".
ובארץ זה לא מתאפשר?
"לא. אם אתה באולמות, אסור לך לדרוך בחוף. ככה זה היה לפני עשור וחצי בשוויץ. אבל הפדרציה הבינה שיש פוטנציאל להצליח במשחקים האולימפיים ושינתה את כל המבנה, כדי לתת לצעירים את ההזדמנות לשחק כדורעף חופים. כדורעף חופים לא מתאים לכל אחד, כמו שכדורעף אולמות לא מתאים לכל אחד. צריך לתת לאנשים להתנסות לפני שהם בוחרים באפיק אחד. שני הענפים יכולים גם להשלים אחד את השני. באולמות רוכשים טכניקה, עבודת צוות, משמעת. כשמביאים את זה לחוף, אפשר לקבל יתרונות פיזיים, נוגעים הרבה יותר בכדור מאשר עם 6 אנשים על המגרש. אם אתה החוליה החלשה בכדורעף חופים, אתה תשלם על זה מיד, ולכן תהיה חייב לעבוד על החולשות שלך ולקחת אחריות במשחק. זה ספורט הרבה יותר אישי, ויש בו משמעות ללקיחת אחריות. כשמביאים לאולם ילד שהתנסה בכדורעף חופים, למד על אחריות ושיפר את החולשות שלו רואים את המנהיגות ואת האחריות שלמד. הענף הזה משפיע על החלק המנטלי והפיזי גם יחד".
כרגע המצב הוא שמאמני אולמות מונעים משחקנים להגיע לחופים?
"ממה שאני שומעת ורואה, זה ככה במידה רבה. האיגוד צריך לעבוד יחד עם המועדונים כדי למצוא פתרונות ולהבין איך אנחנו יכולים לשנות את התפיסה בנוגע לכדורעף חופים. כמו בכל ספורט, אנחנו נאבקים למצוא ספונסרים כדי לקיים את עצמנו, להביא את הענף לרמה גבוהה יותר. אבל אם רוצים באמת להיאבק על מקום במשחקים האולימפיים, כדאי שאנשים יבינו שזה קרוב, שיפסיקו להסתכל על התצאות הקטנות שלהם ועל המועדונים הקטנים שלהם, ויתחילו לחשוב על התמונה הגדולה. רק ככה נוכל לעשות צעדים גדולים קדימה. האיגוד לא יכול לגרום לזה לקרות בעצמו, האסטרטגיה שלו לא מספיקה, חייבים את שיתוף הפעולה של המועדונים".
איך גורמים לזה לקרות?
"האיגוד חייב להיות מתואם יותר עם הקבוצות, והמועדונים חייבים להיות פתוחים יותר לזה. צריכים לעבוד יחד. אנחנו, בתור האיגוד, צריכים למצוא דרך לפתוח את הראש של הקבוצות לזה. מחלקת החופים צריכה הרבה עזרה מכל הצדדים, ואנחנו עובדים על זה. אני חושבת שנגיע לשם. הנהלת האיגוד מורכבת בעיקר מראשי הקבוצות, ואנחנו אמורים להיות מסוגלים לעבוד איתם. זה יכול לעבוד היטב בשביל שני הצדדים. הם לא יאבדו את השחקנים שלהם לטובת ענף אחר, רק יפתחו אותם".
ענף לאמיצים?
"לא מעט מושווה כדורעף החופים לטניס, וכאן טמון גם המלכוד שבו: ללא הצלחות, אין כסף. במרבית המדינות, לפי לסיגה, על שחקן שבוחר להתחרות בכדורעף חופים, לשלם מכיסו הוצאות כמו טיסות ולינה. באופן מפתיע, דווקא בישראל, שבה השחקנים דווקא זוכים לתמיכה כלכלית מהמדינה (אם כי לא למשכורת קבועה), וגם זוכים לשמור את פרסי הזכיות בכיסם באופן מלא, ישנו מחסור בשחקני בוגרים".
"אין איגוד אחד בעולם שעושה את זה", היא אומרת על הסיוע שמקבלים שחקני כדורעף החופים בארץ. "במחזור האולימפי זה קורה, אבל השאר לא מקבלים עזרה. התמיכה הזו קשורה לתרבות היהודית: רק תבוא, וניתן לך הכל. אבל אנשים מתרגלים לזה. הם מציבים תנאים: אני אעשה את זה, אם תתנו לי את זה, ותעזרו לי בזה. זה קצת 'הפוך' (היא אומרת בעברית). התרבות של הספורט הזה באופן כללי, היא שמשיגים תוצאות, ואז מגיעים ספונסרים. לרוב, משם מגיע הכסף שלך כשחקנית. בישראל יש תמיכה לוגיסטית מלאה, וזה דבר מדהים. כשאני התחריתי בשביל ברזיל, שילמתי על הכל מכיסי. הייתי משחקת בברזיל, מרוויחה כסף, וככה משלמת על כרטיס טיסה לאיטליה, למשל. ככה זה בכל מקום שאני מכירה".
אז למה הצעירים לא מגיעים לחופים, למרות הסיוע, הנסיעות הרבות לחו"ל וכספי הזכייה האפשריים? "יש להם הזדמנות ללכת על זה ולהילחם על זה, אבל הלחימה חסרה. זה העניין, זו לא עבודה, אלא תשוקה. אם יש לך את הפוטנציאל אפשר באמת להתקדם. בצד של הגברים, אני חייבת להודות שזה באמת קשה מאוד. דרג הביניים בענף הוא מאוד צפוף ועמוס בשחקנים מעולים. אתה יכול לנצח בטורניר אחד, ולסיים אחרון בטורניר אחר. הרמה מאוד גבוהה. אצל הבנות יש סיכויים טובים יותר. אם עובדים אסטרטגית, אפשר להגיע לתוצאות טובות באופן עקבי. בגלל זה אני אומרת שאצל הבנות הסיכויים שלנו טובים יותר. אבל גם בגברים זה יכול לקרות אם מוצאים שני שחקנים טובים שמוכנים ללכת על זה, כמו למשל מה שהיה עם שון פייגה ואריאל הילמן".
העתיד, לפי לסיגה, נראה טוב, אבל ההגעה ליעד תיקח זמן. "אנחנו עובדים כדי להגיע למשחקים האולימפיים ב-2024. זה לכוון גבוה. הכל תלוי בכך שנעבוד קשה ונהיה נחושים לגבי המטרה הזו. אבל אין מטרה אחת, אלא רצון להעלות עוד ועוד את רף התוצאות. ככל שנשיג תוצאות טובות יותר, תעלה החשיפה לענף, יותר ילדים יפתחו את העיניים ויראו אותנו. וכשזה יקרה, אי אפשר שהמועדונים יגידו לילדים בקבוצה: 'אתה גבוה, אתה טוב, אתה לא הולך לחופים כי אני רוצה אותך פה'. ככה מונעים מילד לנסות משהו, ואולי להפוך להצלחה בינלאומית. אם לאנשים יש חלום להיות שחקנים בינלאומיים, איך אפשר להגיד להם לא?".
בדמיונה רואה לסיגה את הישראלי האידיאלי לכדורעף החופים בדמותו של טמיר הרשקו. "הוא מאוד מתאים, אבל כל שחקן ישראלי עם נסיון בינלאומי ועם מטרה להצליח בעולם יכול להתאים. אלו שמרגישים נוח לשחק בארץ, לקבל משכורת קבועה, להחתים כרטיס, לא נמצאים בהלך הרוח המתאים לחופים. צריך הרפתקנים, אנשים שחולמים לנצח את ברזיל".
