50 שנים לאחר רצח י"א ספורטאי המשלחת האולימפית למינכן, טקס הזיכרון הממלכתי לזכר החללים מתקיים היום (שני) בתל אביב, בנוכחות הנשיא התשיעי של הוועד האולימפי הבינלאומי תומאס באך.
באך, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, אמר: "המשחקים האולימפיים מביאים ביחד את כל סוגי האנושות על שלל גווניו, המשחקים האולימפיים אמורים להיות חגיגה של שמחת החיים, הטוב ביותר שהמין האנושי יכול להיות. כל מה שהמשחקים האולימפיים מסמלים התנפצו לפני 50 שנה עם ההתקפה על המשלחת הישראלית. חמישה בספטמבר 1972 זה היום האפל ביותר בתולדות האולימפיאדה".
באך הוסיף בהמשך: "הייתי בן 18 כאשר התרחש הטבח, הטרגדיה במינכן רודפות אותי עד עצם היום הזה, והיא עיצבה את החיים ודרך המחשבה שלי. למרות המתקפה במינכן, הספורטאים הישראליים לא הפנו גב למשחקים האולימפיים, על כך התנועה האולימפית אסירת תודה לכם לעד".
"אנחנו חולקים את הכאב של 11 הקורבנות, אנחנו מרגישים יחד עם הניצולים שסובלים עד היום את הטראומה של התקיפה הזו. עדיין כל זאת לא יכול להקל את הכאב של המשפחות שאיבדו את בנן, אחיהן, אביהן, את אהבת חייהן להתקפה הפחדנית הזו. תנו לי להזכיר את שמם להזכיר לכולנו שהם היו, עדיין ויהיו תמיד בזכרוננו: יוסף גוטפרוינד ז"ל, עמיצור שפירא ז"ל, אנדריי שפיצר ז"ל, אליעזר חלפין ז"ל, קהת שור ז"ל, דוד ברגר ז"ל, מרק סלאבין ז"ל, יעקב שפרינגר ז"ל, משה ויינברג ז"ל, יוסף רומנו ז"ל, זאב פרידמן ז"ל. - יהי זכרם ברוך".
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, אמר בנאומו: "משפחות יקרות שרק לפני שבועיים נפגשתי עם משפחותיכם בפאתי מינכן, מכובדיי כולם. מי מאיתנו אינו זוכר את השעות החשוכות והאינסופיות של ספטמבר המר של 1972, שבהן ייחלנו כל כך לסוף אחר? אבל לדאבון הלב ולשברו תקוותינו התבדו, בחלוף יממה בישרו לנו את הקשה שבהודעות איש מהם לא שרד. אף על פי שהייתי רק נער צעיר לא אשכח לעולם את אותו בוקר נורא עת נסעתי עם אבי לבית הספר, ושמענו ברכב יחד את החדשות המחרידות".
"לא אשכח את הדמעות שנקוו בעינינו, את האבל, הקדרות והיגון העמוק שעטפו מדינה שלמה, כאשר מה שכונה האולימפיאדה השמחה הפך לרגע החשוך ביותר בספורט הלאומי. זה היה הרגע שבו כבה הלפיד האולימפי ודגל חמש הטבעות הוכתם בדם. י"א הספורטאים זכרם לברכה באו לגרמניה לפני חמישים שנים בשם רוח הספורט רוח של אחווה בין מדינות ובין עמים".
"הם נרצחו בדם קר ואכזריות על ידי ארגון טרור פלסטיני רק בגלל שהיו יהודים, רק בגלל שהיו ישראלים, זכרם מחייבת את כולנו לשוב ולהדגיש שהמלחמה בטרור חייבת להיות בכל מקום ובכל זמן חייבת להיות משותפת נחושה ותקיפה. "הפיגוע הנורא אשר אירע אתמול בחולון, בו שולמית רחל עובדיה – אישה מבוגרת, אשת משפחה – נרצחה באופן מזעזע בידי מחבל פלסטיני, נובע מאותה שנאה אפילה של הרוצחים הנתעבים של מינכן. אותה שנאה עיוורת ואיומה, שלא ניתן לה לנצח. תנחומי מעומק ליבי למשפחה וליקיריה. מדינת ישראל תמשיך ותגן על אזרחיה בעוצמה חסרת פשרות, ואני מחזק את ידי כוחות הביטחון אשר עושים כן,לילות כימים".
"עבורנו, טבח י"א הספורטאים היה ועודנו אסון לאומי. אבל השנים שחלפו ומאבקכן שלכן - המשפחות על הזיכרון על ההנצחה על הצדק, הוכיחו יותר מכל שזו טרגדיה עולמית. אין דבר הפוך יותר מספורט מאשר הטרור, ואין דבר הפוך יותר מן הטרור מאשר הספורט. אני מודה לתומאס באך יושב ראש הוועד הבינלאומי, למחויבות לכך שהעולם לא ישכח, את הטבח במינכן, וקורא לוועד האולימפי הבנלאומי לקבוע את הנצחת י"א הספורטאים כהוראת נצח שתתקיים בכל אולימפיאדה, מדור לדור. אני מודה גם לידידי נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמייר על תרומתו למהלך החשוב שהביא למהלך החשוב שהביא לטקס המרגש במינכן לפני שבועיים שכלל לקיחת אחריות מצד ממשלת גרמניה על המחדלים סביב הטבח הנורא ומחויבות לחקירה לתיעוד ולפיצוי. זו אכן עשיית צדק היסטורי שחייבת להימשך".
שר התרבות והספורט חילי טרופר אמר בנאומו: ״בטקס לציון יובל לטבח מינכן בגרמניה, אמרתי למנהיגי גרמניה שהשתתפו באירוע: 'התחרויות התקיימו, הספורטאים התאמצו, המנצחים זכו, וכל זאת, בזמן שאנחנו קברנו את מתינו, ואירוע הספורט הגדול בעולם, שאמור היה לקרב לבבות ולהפגיש מדינות, הוכתם בכתם בל יימחה." נשיא המדינה, המשפחות השכולות ואנוכי דיברנו על שנים של המתנה להכאה על חטא, ולהכרה בעוול שנוסף על האסון. אבל כאן, היום, אני מבקש לפנות אל הישראלים. הפיגוע במינכן היה חריג בתוצאות הנוראות שלו וחריג בחשיפה התקשורתית שלו. אבל לא חריג בשנאה שהזינה אותו. החשיבה המעוותת של המחבלים הפלסטינים, שפחד ומוות יטלטלו את העולם, לא התחילה במינכן, ולצערנו גם לא הסתיימה שם".
"אל מול תפיסה שזורעת חורבן ומוות אנו מעמידים תפיסת עולם שיש בה אהבת אדם וקידוש ערך החיים. יש מי שמספרים סיפור על חושך ויש מי שמספרים סיפור על אהבה. אל מול הייאוש שהם מציעים, אנו מציעים אפשרות של תקווה. ונדמה לי שמשפחות חללי מינכן מסמלות באופן המזוקק ביותר - תפיסת עולם של תקווה. רק מי שיש בו תקווה ומחויבות עמוקה לצדקת הדרך, אינו מרפה מהמאבק לעשיית צדק. יקח כמה זמן שיקח, אדם מוסרי אינו מרים ידיים מהאפשרות לעשות צדק".
"צדק – לרדוף אחר המחבלים הרוצחים, כפי שעשתה מדינת ישראל. צדק – לצפות לסולידריות אמיתית בין בני אנוש. הייתי שם בכפר האולימפי והמחשבה שרק מאות מטרים הפרידו בין אנשי המשלחת הישראלים הכפותים והחרדים לחייהם, לבין המונים שחגגו את הספורט והחופש ולאחר מכן הבחירה להמשיך במשחקים, כמו גם הבחירה להתעלם במשך עשרות שנים של משחקים אולימפיים מהכתם הנורא הזה, משקפים כשל מוסרי ואנושי עמוק. כאן המקום להודות לנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי מר תומס בך על תהליך התיקון שהחל באולימפיאדת ריו והתעצם באולימפיאדת טוקיו. צדק- לדרוש נטילת אחריות. גם אם מאוחרת. וכאן ההזדמנות להודות לנשיא ולממשלת גרמניה אשר עשו תיקון מאוחר ונטלו אחריות. צדק – לזכור את המתים. את אליעזר, אנדריי, דוד, זאב, יוסף גוטפרוינד ויוסף רומנו, יעקב, מארק, משה, עמיצור וקהת. אומה חפצת חיים אינה שוכחת את מי שנהרגו רק משום שהיו חלק ממנה. רק משום שהיו יהודים וישראלים".
"הנה, משפחות אהובות, גם אחרי 50 שנה – אינכם לבד. לא שכחנו. ביהדות נכתב 'צדק צדק תרדוף'. אילנה, אנקי ואחרים כאן יישמו צו זה –הלכה למעשה. רדפו אחר הצדק והשיגו אותו. אך מאחורי רדיפת הצדק, עומדת בעיני רוח גדולה של תקווה. תקווה שלעולם לא מאוחר מדי. תקווה שאפשר לנצח גם ממשלות ענק, גופים עצומים והמוני אינטרסים. תקווה שאפשר להכריע אדישות, ציניות ואטימות. משפחות יקרות, אתן הענקתן לנו שיעור גדול באמונה, בצדקת הדרך ובתקווה. במסע עם המשפחות במינכן, שמעתי מי מכם שאמרו ש'סוף סוף אפשר לנשום', ש'הכאב נוכח אבל לפחות מרגישים שעשינו צדק', ש'עמדנו בחובה המוסרית שלנו'. ולפעמים לא אמרתם דבר. רק שתקתם. בכפר האולימפי או בשדה התעופה. במקום בו יקיריכם נשמו את נשימותיהם האחרונות, עמדתם אתם - זקופים, צודקים ומלאי רוח אנושית גדולה".
"משפחות יקרות, אני יודע שזה לא משנה כמה שנים עברו – הכאב נוכח והעצב מפושט. אבל נדמה לי שבתיקון ובצדק המאוחר שנעשו – יש משום נחמה קטנה. ואולי יש גם נחמה קטנה בידיעה, שרוחם של ההולכים עדיין מפעמת בקרבכם ורוחכם מפעמת בקרב כולנו. בטקס במינכן אמרה אנקי שפיצר שבעלה אנדריי הוא הרוח במפרשיה. ובכן, אנקי, אילנה וכל המשפחות - אתם הרוח במפרשינו. אתם עושים אותנו טובים יותר, אנושיים יותר וצודקים יותר. תודה לכם״.
אילנה רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו ז"ל, פנתה לחללים: "קיבלתם את ההערכה והכבוד שלו אתם ראויים, לא עוד ההכחשה והשתיקה. הצלחנו להביא את גרמניה להודות באמת המרה והכואבת. לא ויתרנו ולא הרמנו ידיים אפילו לרגע. הזוועות שעברתם זה לא רעיון אולימפי, ולחשוב איך קמים מהתופת הזו לחיים. אני מודיעה לכם - אתם הכוח. הקדשנו את חיינו לצדק והכבוד שמגיע לכם, ואתם שם למעלה עדים לראשונה מזה שנים, שנשיא גרמניה בנאום של שמונה דקות הודה במחדלים. גרמניה והעולם כולו הבינו את מה שכבר ידענו. המאבק הסתיים. אתם אהובים שבשיא הצלחתכם פגשתם את פני הטרור ושם נגדע חלומכם ושם החלה הדרך הכואבת שלנו. לראשונה, מזה חמישים שנה, זה הרגיש כמו תמונת ניצחון".
יעל ארד, יו״ר הוועד האולימפי בישראל: ״היום, כיושבת הראש של הועד האולימפי בישראל, אני שבה ואומרת לאומות העולם – את מה שהיתה לי הזכות להגיד כספורטאית מייד לאחר זכייתי במדליה האולימפית הראשונה לישראל – הספורט הישראלי לא נכחד. הטרור לא ניצח. אנחנו כאן ניצבים מולכם, נושאים בתרמילנו את מורשת הדורות של הספורט הישראלי עם 13 מדליות אולימפיות, מדליות של זהב, כסף וארד ואינספור הצלחות בזירה הבינלאומית״.
