פתאום, תוך כדי שידור הקטע ה-19 בטור דה פראנס, הבחנתי מבעד לזכוכית באולפן באורחים שלא הכרתי. האמת, שלא היה לי הזמן להתעמק, השידור הזה היה קצבי ומהול באירועים מרתקים, הירואים וטראגיים גם יחד.
כשנגמר השידור והדלת נפתחה, ברגע אחד הכל התחבר לי. היה שם אבא אחד שהסביר לבן שלו על מהות החולצה הצהובה ולמה כריס פרום היה בסכנה היום. וגם דניאלה, הבת של איתן, רק בת ארבע, התבוננה במסך הגדול שעל הקיר וכשרפא מאייקה עלה לפודיום לקבלת החולצה המנוקדת היא צעקה לו "אבא תראה, זה המלך של ההרים".
זו שנה רביעית שאני משמש כפרשן בשידורי הטור דה פראנס בערוץ הספורט וזו השנה ה-22 שאני עוקב אחר אחד מאירועי האופניים המוטרפים בעולם. אין לי ספק שעל האספלט בצרפת קרו הרבה דברים משמעותיים, אבל אלו הלכו במקביל לתחושת החג שהרגשתי גם בישראל. ספורט האופניים בכלל והטור דה פראנס בפרט הופכים אט אט להיות חלק מאיתנו, הישראלים. אולי זו תחילתה של בגרות תרבותית וספורטיבית ואולי אני מגזים, אבל ההצגה שקיבלנו בשלושת השבועות האחרונים הייתה מרתקת לצפייה וקלה לשידור והקהל הלך איתנו. קיבלנו הצגה. ורק היינו צריכים ללוות אותה.
אני שומע עכשיו את הציניקנים הגדולים האומרים שהכל היה ידוע מראש ושזה ברור, שהיה זה אולי טור בנאלי ושאין הפתעות. לא נותר לי אלא להצטער בשבילם. גם בסרט אמריקאי ידוע שהסוף יהיה טוב, אך לא ברור איך...
אני לא זוכר טור שבו בעשרת הימים הראשונים הפרידו בין המוביל למקום העשירי דקה ושניה אחת בלבד. אינני זוכר מתי יצא לנו לראות ספורטאי שידוע שחולשתו (אולי היחידה) היא במורדות ולפתע הוא מפתיע ופורץ דווקא שם ומשיג ניצחון מרגש בזמן שכולנו מזדהים איתו בפניות החדות. ובעוד הוא משכיב אופניו במורדות הפירנאים, אנחנו נעים בכיסאות השידור ובספות הבתים כאילו ישבנו בסימולאטור טיסה. ואז הגיעו רוחות מוטרפות, אשר פירקו את הרוכבים אט אט. פרום הדקיק והקשוח היה גם שם בבריחה בלתי שגרתית עם אלוף העולם, פיטר סגאן, וביחד הם הקפיצו את כולנו עד התקרה.
כאוהד ספורט קלאסי הקפדתי לעודד את ה'כמעט אנדרדוג', את מי שסומן כיורש, את האלטרנטיבה הראשונה: נאירו קינטנה הקולומביאני. לצערי, בכל יום שעבר ראיתי שלא רק שפרום פשוט מצוין, אלא שקינטנה איננו במיטבו. דובר רבות בשלמות קבוצת סקאי, וגם פה לא יכולתי שלא להתפלא. סקאי אף שיפרה יכולותיה והפגינה עליונות. הוצאתי דף קטן ובצמוד למחשב על שולחן האולפן רשמתי לפני פרק: "שיעור בטקטיקה ומוכנות לאירוע שיא".
זה החל בבחירת הרוכבים ו-ויתור על שניים דומיננטיים שנשארו בבית (אלייה וויוויאני ומיכאל קייטקובסקי), המשיך במוכנות טקטית, משמעת קבוצתית, הרגלי תזונה מוקפדים אשר נראו על הכביש, שמירה על המלך בצהוב ועוד. קבוצת סקאי לא השאירה פינה פתוחה אחת. כולל תכנון בשלבי נגד השעון ובחירת הציוד.
ההיתקלות של פרום ביחד עם שניים מיריביו (באוקה מולמה וריצ'י פורט) באופנוע השידור באשמת אוהדים שפרצו לכביש, הפיחה בנו תקווה לדרמה ומותחן, אך פתיחתו של הבריטי בריצת עמוק הוכיחה שוב שלא מדובר בבן אנוש, אלא במכונת תחרויות ממוקדת מטרה. זה קרה גם כשראיתי את מלך הכביש מתגרד על האספלט בירידה מהמונט-דה- ביזאן. מהיום כבר לא נתבלבל במראה המנומס ובאישיות הלכאורה אסופה של פרום, מדובר בחיית טרף אגרסיבית על אופניים.
היריבים היו טובים. טובים מאוד. כולם, למעט קינטנה, נתנו פחות או יותר את המצופה מהם וחלקם אף יותר. אדם ייטס הצעיר (ניצח בקטגורית הרוכב הצעיר וזכה בחולצה הלבנה) ובאוקה מולמה המשתפר רעננו אותנו עם פרצופים חדשים על הפודיום הפוטנציאלי. גם החמצתם ביומיים האחרונים טרפה לנו את תמונת העשירייה הראשונה כמו במותחן טוב בו לא ברור עד המערכה האחרונה מי הם הטובים ומי הרעים.
גילינו את הכוכב הקולומביאני החדש, חרילסון פנטנו, שזכה בקטע אחד והיה דומיננטי בקטעים רבים. הערצנו את סגאן, שניצח שלושה קטעים שונים ומגוונים והפגין יכולת הרואית כמעט בכל קטע ואף כבש בפעם ה-5 ברצף את החולצה הירוקה. התמלאנו רומנטיקה כשהספרינטר הנערץ, מארק קבנדיש, חזר למרכז הכביש וניצח ארבעה קטעים שבזכותם עלה למקום השני ברשימת מנצחי קטעים (30 במספר) בהיסטורית הטור כולו כשרק אדי 'הקניבל' מרקס האגדי מקדים אותו עם 34 זכיות.
בכלל, קיבלנו שלל קטעים, שמות גדולים, רוכבים שנראים אנושיים יותר מאי פעם, כישרונות עולים, מנצחי שלבים, תכנון איכותי של מסלולים, היתולי מזג אוויר ועוד. לפעמים צריך לעצור הכל, לחדול את הפידול, המלמול והבלבול וכמו דניאלה בת הארבע לומר בקול גדול: "אבא, תראה, הנה המלך של הכבישים".
כריס פרום, תודה לך.
