צהריים. לפני כעשור, ישבנו אני וארנון וייס בחדר קטן בערוץ הספורט. שם בחדרון הזה כתבנו את התוכניות הראשונות של בובה של לילה.
ואז, בהפתעה מוחלטת נכנס לחדר מודי. הוא נעמד בפתח החדר "זה יופי, יופי", הוא אמר והוסיף: "תמשיכו בכל הכוח". עבורי זה היה רגע קטן וענק ונפלא. שכן, מודי היה עבורי היוצר הכל יכול מהתוכנית הטובה ביקום - אולפן האלופות. האלכימאי שערבב והתיך את המתכון המושלם לקומדיה, רגש וספורט.
הוא היה עבורי השראה. תמיד ראיתי בו אנרכיסט. אי של עצמו. אולר קפיץ. מעיין גועש של ידע ורגישות. כמוהו אתה רוצה להיות שתהיה גדול.
בכלל, מותם של אנשים מסוימים מבלבלת ומותירה אותנו חשופים וחסרי אונים, גם אם לא הכרנו אותם ברמה האישית. הסתלקותם מהעולם מחסלת אצלנו משהו בפנים. לתמיד. מודי, מסתבר, היה מסוג האנשים האלה.
לאחרונה, סיכמנו בינינו שכשהוא מתאושש מהשטות הזאת של הסרטן הזה ומגיע לבובה, הוא חוטף מאתנו חזק בראש.
רק שלשום סימסתי לו כמה מילים...
וזהו,
פרידה.
מודי בר און - מאג של מילים
