אחד הדברים היוקרתיים ביותר עבור כוכבי ספורט צעירים, רגע לפני שהם עושים את המעבר מחובבנות למקצוענות ונכנסים לליגות הבכירות בארצות הברית, הוא לקבל הזמנה ל"חדר הירוק".
החדר הזה, המוכר היטב לכל מי שאי פעם ראה דראפט כלשהו, מכיל מספר שולחנות, אשר סביב כל אחד מהם יושב שחקן שעומד לשמוע את שמו מוכרז על ידי הקומישינר באחת הבחירות הראשונות. מצלמות הטלוויזיה, הדבוקות לפרצופים של אותם שחקנים היושבים בחדר, מלוות אותם ברגעים המרגשים הללו, כאשר הם מקבלים את שיחת הטלפון מהקבוצה שבחרה בהם ורגע לפני שהם עושים דרכם אל הבמה.
וכך סיפר לפני כשנתיים ל-ESPN אנדרו ברנדט, לשעבר סגן נשיא בגרין ביי פאקרס: "לא יכולנו להאמין למה שקורה. הילד המסכן הזה. הסוכן שלו אמר לי שהמלצרים בחדר הירוק כבר התחילו להסתכל עליו בקטע רע, ניסו לרמוז לו 'אנחנו רוצים ללכת מפה כבר'. הם התחילו לנקות את כל החדר סביבו וערמו את הכיסאות זה על זה".
חמש שעות תמימות ישב ארון רוג'רס בחדר הירוק בדראפט 2005 של ה-NFL. חמש שעות במהלכן הוא ראה את החדר מתרוקן במהרה, בזמן שרק הוא נשאר ליד השולחן. חמש שעות במהלכן אף קבוצה לא קראה בשם שלו והטלפונים היחידים שקיבל היו מחברים, שניסו לצחוק קצת על המצב ולעודד את הקוורטרבק, שנראה המום וקפוא, כיאה לבן 21 שמושפל לעיני האומה כולה ואפילו לא באשמתו.
חמש שעות שבסיומן, כאשר גרין ביי סופסוף גאלה אותו מייסוריו ולקחה אותו עם הבחירה ה-24, רוג'רס נשאל עד כמה הוא מאוכזב מההחלטה של סן פרנסיסקו, שהחזיקה בבחירה הראשונה בדראפט, לוותר עליו. הוא השיב בפשטות: "לא מאוכזב כמו שהפורטי ניינרס יהיו בגלל שהם לא בחרו בי".
עשור וחצי חלף מאז וכנראה שאין יום שעובר בו המשפט הזה לא מתברר כנכון במיוחד וכעת, כאשר המקום בסופרבול ניצב על הכף והקריירה שלו מתקרבת לסיומה, ארון רוג'רס רוצה להשלים את מסע הנקמה הפרטי שלו. בלילה שבין ראשון לשני (1:40, SPORT5), הוא יקבל את ההזדמנות שלו.
רוג'רס, שחגג לאחרונה יום הולדת 36, נולד בצ'יקו, קליפורניה, בערך שלוש שעות נסיעה מקנדלסטיק פארק, האצטדיון המיתולוגי של הקבוצה המיתולוגית בילדותו, סן פרנסיסקו של ג'ו מונטנה, ג'רי רייס ושות'.
החיבור העמוק של רוג'רס לניינרס רק התחזק ב-2003, כאשר רוג'רס התגלה על ידי המאמן המבריק של מכללת CAL, ג'ף טדפורד והצטרף לקולג' היושב בברקלי, בדיוק בצד השני של המפרץ.
שנתיים בלבד במדי הגולדן ברס הספיקו לרוג'רס כדי להראות שהוא משהו מיוחד והוא החליט לוותר על עונתו האחרונה ולעזוב ל-NFL. לקראת דראפט 2005 הלכו וגברו ההערכות לפיהן רוג'רס ייבחר במקום הראשון. לכך תרמה העובדה שבבחירה מספר 1 החזיקה לא אחרת מאשר... סן פרנסיסקו, שבדיוק סיימה עונה מזעזעת במאזן 14:2 והייתה זקוקה לקוורטרבק חדש ומבטיח.
הניינרס, שהפכו מאימפריה לארגון לא מתפקד באותן שנים, התלבטו וחשבו וממש רגע לפני הדראפט החליטו שהם הולכים על הקוורטרבק של אוניברסיטת יוטה הצנועה, אלכס סמית', שסיים את השנתיים שלו כקוורטרבק פותח בקולג'ים עם מאזן אדיר של 1:21 תחת המאמן המבריק אורבן מאייר.
על פניו, לא היה מדובר בהחלטה איומה או משהו כזה, אבל הבחירה הזו של הניינרס, בתוספת העובדה שכל הקבוצות הבאות ברשימה לא נזקקו לקוורטרבק, גרמה לרוג'רס להתחיל לצנוח. עוד ועוד ועוד. חמש השעות הללו היו כל כך טראומטיות, עבורו ועבור כל מי שצפה בילד האומלל באותו ערב, עד שה-NFL שינתה את ההתנהלות שלה. שנתיים לאחר מכן, כאשר עוד מועמד לבחירה 1, בריידי קווין, צנח עד למקום ה-22, בליגה כבר הגיבו מהר יותר והקומישינר רוג'ר גודל הציע לו לעזוב את החדר הירוק ולעבור לחדר פרטי, הרחק מעין המצלמות (קווין אגב, סירב והמתין בחדר לא פחות משש שעות ושמונה דקות).
בכתבה מ-2012, הנפילה של רוג'רס בדראפט זכתה למקום הראשון ברשימת "25 נפילות הדראפט הכי לא צפויות בתולדות ה-NFL".
בחדר הדראפט של גרין ביי לפני אותו ערב, היו כ-20 שמות על הלוח תחת קטגוריית ה"לבחור בסיבוב הראשון". שחקנים בעמדות שונות שאנשי הפאקרס חשבו שהם מספיק טובים כדי לרדת מהלוח בשלב זה. גם השם של רוג'רס היה שם כמובן, אבל אף אחד במועדון מוויסקונסין לא חשב שעד שיגיע תורם, עם הבחירה 24, מישהו לא ייקח אותו כבר. אף אחד מהם גם לא חשב לבחור בקוורטרבק באותו ערב. בטח שלא בסיבוב הראשון.
לגרין ביי פשוט היה אחד כזה כבר, והוא היה אחד הטובים בכל הזמנים בתפקידו. החל מ-1992 (וכולל בזמן הופעת האורח שלו ב"משתגעים על מרי"), הקוורטרבק הפותח של גרין ביי היה ברט פארב האגדי, שלא החמיץ משחקים ויהי מה, שניפץ שלל שיאים ושהוביל את הפאקרס לזכייה באליפות ראשונה מזה כשלושה עשורים בינואר 1997 ולסופרבול נוסף שנה לאחר מכן.
כבר ב-2002 רמז פארב שהוא מתקרב לפרישה, אבל היה ברור שצריך לקרות משהו יוצא דופן כדי שהפאקרס יזיזו את האליל המקומי מתפקידו. מיד אחרי שרוג'רס נבחר, הוא נשמע מפוכח מאוד, מודע למצב ואפילו ניסה למצוא את הצד הטוב בכל הסיפור הלא נעים שעבר עליו: "רוב החבר'ה שנבחרו לפניי מגיעים לקבוצות פחות מוכשרות", אמר. "אני נכנס למערכת טובה, עם שחקנים איכותיים ובמקום בו לא אזרק למים העמוקים כבר מהרגע הראשון".
ואכן, אלכס סמית', הבחירה 1, הושלך מיד למגרש בסן פרנסיסקו, שנוהלה בצורה איומה. המהלך הזה הוביל להמון ביקורות כבר מהרגע הראשון כמעט לעברו של סמית', חלקן הגדול לא מוצדקות. בסופו של דבר, הוא עשה קריירה יחסית יפה, אבל לא קרובה אפילו לזו של רוג'רס.
רוג'רס מצדו, ישב בצד ולמד במשך לא פחות משלוש עונות מפארב. בשלוש שנותיו הראשונות בליגה הוא רשם רק שבע הופעות, כולן כמחליף, אבל אחרי הפסד ביתי כואב לניו יורק ג'איינטס בגמר ה-NFC של פלייאוף 2007, בגרין ביי החליטו שהגיע הזמן לחילוף. פארב פרש, ואז התחרט וחזר, אבל הפאקרס סירבו להסתכל אחורה ושלחו אותו בטרייד לניו יורק ג'טס. המושכות עברו לרוג'רס והוא לא אכזב לשנייה.
כשהקריירה של רוג'רס תסתיים, סביר להניח שהוא לא יוכתר כקוורטרבק הגדול בכל הזמנים. לטום בריידי יש חמש אליפויות יותר ממנו (לפחות כרגע), לפייטון מאנינג יש שלושה תארי MVP יותר ממנו וגם לפני שני הנפילים הללו היו כמה אגדות כמו מונטנה ואחרים, שנמצאים ברוב הרשימות מעל רוג'רס. אבל מספר 12 של הפאקרס הוא כנראה הבנאדם הכי מוכשר שאי פעם אחז בכדור פוטבול וב-12 העונות שלו כפותח הוא הראה זאת שוב ושוב.
כבר בעונתו השלישית כפותח רוג'רס הוביל את גרין ביי לאליפות ונבחר לשחקן המצטיין של הסופרבול. מאז, למרות שלא תמיד היה סביבו יותר מדי כישרון, הוא הצליח לייצר שלל ניסים ונפלאות וזריקות מכריעות בלתי אפשריות בשניות האחרונות (מה שנקרא, "הייל מרי") וכמעט תמיד, להביא את הפאקרס לכל הפחות לפלייאוף.
בין היתר, בפלייאופים של 2012 ו-2013 הוא והפאקרס נכנעו כבר לסן פרנסיסקו, בגלל שתי הופעות אגדיות של קולין קפרניק, שמוכר לנו מסיפורים אחרים. הכי קרוב שגרין ביי הגיעה בעשור החולף לחזרה לסופרבול הייתה בפלייאוף 2014, אז טעות טרגית של אחד משחקני הקבוצה הובילה להפסד מול סיאטל.
כעת, אחרי שהעיפו בסיבוב הקודם את אותה סיאטל, הפאקרס מתייצבים בסן פרנסיסקו והמנצחת תלך לסופרבול. זה כבר לא קנדלסטיק פארק, אותו רוג'רס כל כך אהב כילד וגם הפעם, גרין ביי שלו מגיעה כאנדרדוג די מובהק (סן פרנסיסקו פייבוריטית בלא פחות מ-7.5 נקודות בסכנויות ההימורים, המון במונחי פוטבול, בטח בשלב כזה של העונה), אבל ארון רוג'רס יודע שזו הזדמנות שכנראה לא תחזור עבורו. להשלים מעגל, לנקום בניינרס על חמש השעות ההן, להוכיח: אני לא מאוכזב מהם כמו שהם מאוכזבים שהם ויתרו עליי.
