אין עוד מדינה בעולם שיש בה חשיבות כל כך גדולה לזכיה במדליה אולימפית כמו מדינת ישראל. לכל מדינה כמובן זה חשוב, אבל אצלנו מדובר במשהו ייחודי – הרי המדליה אצלנו לא מראה רק הצטיינות בספורט, אלא מוכיחה את עצם קיומנו כמדינה.
אנחנו מחפשים כל הזמן הוכחות לכך שהתקבלנו למשפחת האומות, ומה מוכיח יותר ממדליה אולימפית שיש לנו מדינה, ואנחנו אפילו מוכשרים בספורט. אנחנו ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שמתרגשת יותר ממדליה אולימפית, מאשר מפרס נובל.
ישראל היא מדינה למודת סבל כשזה נוגע לספורט. בכדורגל אנחנו לא מגיעים לשום טורניר גדול כבר ארבעים שנה, ומעבר להצלחות של מכבי תל אביב בכדורסל, אין לנו שום ביטוי בזירה הבינלאומית בספורט. לכן, במדינה כל כך צנועה מבחינה ספורטיבית, המדליות האולימפיות מקבלות משנה חשיבות.
חכמים על אירופה
זוכרים מה קרה כשיעל ארד זכתה במדליית כסף? זו הייתה חגיגת עצמאות שניה. הוכחה שישראל קיימת. לאור ההתלהבות הזאת ממדליות, אנחנו גם מפתחים רמת ציפיות לא ריאלית.
וזה בדיוק מה שקרה בבריכה. כולם ידעו לספר שזכינו בחמש מדליות באליפות אירופה האחרונה, אז כולם היו בטוחים שבכל זאת נזכה במשהו גם בבריכה האולימפית, כאילו אין עוד ארבע יבשות בעולם. שכחנו את המעצמות. ארצות הברית, ברזיל, אוסטרליה, סין ושאר המדינות שמעמידות את אירופה בצל. וכן, לא שכחתי שצרפת זכתה בתחרות השליחים.
בשחייה זה הישג גדול להגיע לחצי הגמר, ואנשים מבינים את זה. אבל בג'ודו ובגלישה מצפים שנביא מדליות, בגלל שהיו לנו הצלחות בענפים האלה באולימפיאדות קודמות. מה שאנשים שוכחים זה שבזמן שאנחנו מתקדמים בענף מסוים, גם האחרים מתקדמים.
בסוף עוד יקימו ועדת חקירה
אליס שלזינגר היא ג'ודוקא נפלאה, שהגיעה להישגים גדולים, אבל אין מה לעשות – היא עלתה לקרב מול יריבה חזקה שעשתה לה חצי יוקו ורבע ווזארי (וואלה, לא מבין בחוקים של זה) והלכה האולימפיאדה. לכן צריך לדעת גם למתן ציפיות.
למרות האכזבות, צריך לזכור שכל הנציגים שלנו בג'ודו גם ניצחו קרבות. זה ממש לא מובן מאליו. אבל בסוף הניצחונות האלה נשכחים ואנחנו תובעים מדליה. ואם לא תהיה מדליה, אז כולם יתלוננו, ויקימו ועדת חקירה ממלכתית כמו שכבר עשו בעבר (ואפילו הייתי חבר בה), כדי לבדוק מה ניתן לעשות כדי להביא מדליה באולימפיאדה הבאה.
מתרגש מהאפשרות לשמוע את "התקווה" בלונדון
בינתיים אני בדרך ללונדון כדי לראות את הישראלים שעוד יש להם סיכוי לזכות במדליה, ואפילו בזהב – לי קורזיץ ושחר צוברי. האפשרות לראות את דגל ישראל מעל הפודיום מרגש אותי, והמחשבה על כך שאולי נזכה בזהב וישמיעו את "התקווה" מאוד מרגשת.
זה מאוד מרגש אותי ואני לא מתבייש בזה. לא צריך להתבייש בעניין הלאומי. גם המדינות האחרות מנופפות וגאות בדגלים שלהם. צריך לזכור שהאולימפיאדה היא קודם כל מפגש בין לאומים – וזה המפגש המרגש ביותר שיכול להיות – לצרכי ספורט, ולא לצרכי קרב. לכן יש שם חשיבות אמיתית לדגל, וכל הנפה של הדגל מרגשת.
אין גולשת בעולם שתנצח את קורזיץ ברוח חזקה
לא צריך להתרגש מהפתיחה החלשה של שחר צוברי או מהפתיחה החזקה של לי קורזיץ, צריך לזכור שאלה רק שני שיוטים מתוך כמה – וצוברי כבר פתח גרוע מול משיח ובסיום קטף את הבכורה.
וזה לא שאני מומחה גדול, אבל חשוב לציין שצוברי יותר טוב ברוח נמוכה ומים שקטים, אז הוא יכול להציג את הוירטואוזיות שלו, ושם גם הדברים ייקבעו מבחינתו. ולי קורזיץ? כולם צריכים כבר לדעת שברוח חזקה, אין גולשת בעולם שיכולה להשיג אותה.
עצוב לראות את פלפס שוחה
ההודעה של מייקל פלפס על כך שהוא פורש בסוף האולימפיאדה לא מפתיעה אותי. בראיונות שערך לפני האולימפיאדה כבר ראו שהוא ספורטאי נבול שכבר עבר את השיא. בבייג'ין הוא שבר את כל השיאים האפשריים, ויהיה קשה לשחזר אותם בדור הזה – אבל אחרי האולימפיאדה הוא לא מצא את עצמו, פיתח סלידה מהבריכה ולא רצה להיכנס למים.
ובכל זאת הוא הגיע ללונדון, בעיקר בזכות הדחיפה מאמא שלו, שגם אמרה לו שהיא רוצה לבקר בריו דה ז'נירו, שם תתקיים האולימפיאדה הבאה בעוד ארבע שנים. והאמת היא, שעצוב לראות אותו שוחה, עצוב לראות אותו מסיים במקום הרביעי במוקדמות ובקושי עולה. איפה הוא ואיפה הדולפין האולטימטיבי מבייג'ין, שהיה שובר שיאי עולם כבר במוקדמות?