המפרץ בווימות' אחרי שיוט המדליות של הגלשנים מדגם ניל פרייד נראה כמו אחרי תחרות מקומית בשדות ים. יש מספר צופים שיושבים על גבעה ועוד מספר גדול של עיתונאים, אבל רובם ישראלים. אם לא הייתה מועמדת ישראלית לזכייה, כל אגף התקשורת היה שומם.
לי קורזיץ מגיעה אל המיקס-זון בו העיתונאים נפגשים עם הספורטאים, רגע אחרי התוצאה האכזרית של שיוט המדליות. "צריך לדעת להתמודד עם כשלונות", קורזיץ אומרת לי, "אני לא לחוצה, אני אנסה להתעודד ועוד אחזור לים".
ממקום מושבי זה נראה שהאוקראינית זינקה כמו מטוס סילון, אמרתי לה. "ככה גם אני הייתי צריכה לזנק, זאת הייתה הטעות שלי", היא עונה בצניעות ששמורה לתושבי מכמורת, "הזינוק שלי באמת לא היה מוצלח. כל רגע היה שינוי בעוצמת הרוח, והשינויים האלה סיכלו את כל הניסיונות שלי לתקן את הפיגור בזינוק".
באסה על שלל הטיותיה
היא מחזיקה בידה את דגל ישראל. "אני גאה בדגל שלי גם מהמקום השישי", היא מסבירה. צריך להבין שבספורט הזה הבלתי צפוי יכול לקרות כל שני וחמישי ומי שראשון באליפות העולם, יכול לא להגיע גם לשיוט מדליות ביום אחר.
המילה "באסה" חוזרת על שלל הטיותיה בשיחתנו, רגע לפני שהיא תלך להתראיין לטלוויזיה הישראלית ותפרוץ בבכי. במהלך הראיון הגיעה המנצחת הספרדייה, מרינה אלבאו, לחבק את לי. היה בחיבוק הזה הרבה התרגשות והרבה דמעות.
כמו שאני מכיר את לי קורזיץ, ויודע את כל מה שהיא עברה – היא לא עוזבת את המים, והיא עוד תביא מדליות באליפויות עולם, ואולי גם בריו - בתנאי שהענף שלה עדיין יהיה אולימפי עוד ארבע שנים, מה שבכלל לא בטוח.
אם קורזיץ הייתה מנצחת - הייתה אורגזמה כללית בישראל
מסביבי צוות צילום פולני אחד, ועוד אחד ספרדי – כל השאר ישראלים. שבעה צוותי רדיו וטלוויזיה ועוד הרבה עיתונאי דפוס ואינטרנט. כאילו התחרות מתנהלת בכנרת. יש קצת שמחה של הצוותים המנצחים, כמה צופים חוגגים עם דגלים וזהו, לא נראה כמו אולימפיאדה אלא יותר כמו אירוע ספורט באנטבקה.
מדינה שלמה במזרח התיכון עמדה היום מול מסך הטלוויזיה לראות את המפרש עם הדגל הכחול-לבן. פעימות הלב של המדינה היו לפי מספר המצופים. כל כך הרבה השקיעו רגשית בתחרות הזאת. אם ישראל הייתה זוכה במדליה היום – הייתה אורגזמה כללית. אבל הפסדנו, ויש בהפסד הזה תחושה קולקטיבית קשה. מה אנחנו שווים בכלל? לא רק בספורט, אלא גם בכלל כעם. אני מסתכל על המפרץ הקטן בו מתקיימת התחרות ומנסה להבין את כל החשיבות שאנחנו מצמידים לכל העניין. כל השמחה והעצב הזה – בגלל שלא הצלחנו לעבור מספיק מהר מצוף מפלסטיק? בגלל שלא הייתה רוח? יצאנו מפרופורציות.