אין לי שום כוונה להספיד את משה גרטל, לא את האיש ולא את הדמות הטלוויזיונית. משה גרטל שידר בשמונה אולימפיאדות, מאז משחקי לוס אנג'לס 1984. אין כלל ספק שהוא הוסיף הרבה נופך אישי לתוך השידורים שלו, שהפכו את בריכת השחייה למקום הרבה יותר מעניין.
האזינו לנאום הפרידה של משה גרטל
לפעמים, וזה קרה לעתים די קרובות, הוא גלש ועבר את הגבול. לא פעם הוא התחיל משפטים שהוא בעצמו לא ידע לאן הם יובילו אותו. הוא השתטה, וכך יצר אצל הצופים עניין אחר. פתאום לא מעניין רק מי יזכה במדליה ב-100 מטר פרפר, אלא מה יצא לגרטל מהפה.
לערוץ 1 היה בסך הכל צוות מנצח. מצד אחד גרטל, שדר בעל ניסיון רב, ספורטאי ואלוף שחייה בעצמו בעבר. ולצדו ד"ר בוקי צ'יש, פרשן ברמה הגבוהה ביותר. התרומה של בוקי לשידורים הייתה יוצאת מגדר הרגיל והבקיאות שלו בעולם השחייה לא נופלת אף מהפרשנים (המצויינים כשלעצמם) של יורוספורט.
בריכת השחייה בלונדון הפכה לבימת בידור
במשך השנים שהוא שידר, גרטל הזמין את העליהום על עצמו. בנאום הפרידה שלו הוא ציין שהוא סך הכל רצה להעשיר את השידור ולהביא אותו אל המאה ה-21. בפועל, הוא הביא את זה על עצמו, כי תמיד הוא שידר על הסף, וגרם לכל "ציידי הציטוטים" לחפש אותו מעבר לפינה.
אם לוקחים חלק מהמשפטים שאמר גרטל במהלך השנים ומבודדים אותם מהאישיות שלו, יש בזה אי צדק מסוים. האמירות האלה מגוחכות ושטותיות בפני עצמן, אבל הן חלק ממשהו הרבה יותר עשיר. מ"תופעה", כפי שהוא כינה את עצמו.
כשהולכים על הקצה כל כך הרבה זמן, בסוף משלמים על זה. אין דבר שהצופים והמאזינים מחפשים יותר מדברי תפלות והבל שפולטים שדרים. וללא ספק, באולימפיאדה הזאת, הוא לא רק הלך על הקצה, אלא קפץ ממנו אל המים. בריכת השחייה בלונדון הפכה לבימת בידור. גרטל עשה את זה עם כל הלב ובגדול, והכניס את כל הפטריוטיות ואת כל ההשתטויות ואת כל מה שאפשר לעשות.
צפו בגרטל מפגין הומור עצמי ראוי לשבח
ה-SMSים כבר היו משחק מסוכן. הוא לא הבין את זה בזמן. ההודעות האלה, שהגיעו בהמוניהן (ואני לא מדבר רק על המתיחות) הגיעו מניסיון שלו ליצור מגע עם הצופים, והוא יצר מצב של תן וקח. פתאום גרטל מצא את עצמו בתוך ז'אנר שעליו הוליווד עשתה סרטים, והבולט בהם הוא "רשת שידור" של סידני לומט שכתב פאדי צ'ייפסקי.
הסרט עוסק בקריין חדשות בשם הווארד ביל (תפקיד עליו זכה השחקן האוסטרלי פיטר פינץ' באוסקר) שמגלה שיש לו כוח בזכות שעת השידור הטלוויזיונית שלו, והוא מתחיל להשפיע על מיליוני הצופים שלו. "שיכרון השידור" הזה הוביל אותו עד לסף טירוף. ביל החל לתת הוראות התנהגות לצופים, והפך בעצמו ל"תופעה". ככל שהקהל נתן לו יותר פידבקים, כך הטירוף שלו הלך וגבר, ושיכרון הכוח שלו התעצם.
באחד מרגעי השיא של הסרט, ביל מצווה על הצופים לצאת לחלון ולצעוק, והם מצייתים. זה כמעט מה שקרה לגרטל עם המסרונים. הוא השתכר מהפידבק שהוא קיבל מההודעות. הוא קיבל הרגשה שהוא צריך לענות כמה שיותר, ופתאום השידור מהבריכה הפך להיות תוכנית רדיו, שמלווה איזושהי תחרות שחייה. המשחים האולימפיים הפכו להיות משניים להודעות הוואטס-אפ.
צפו בקטע מהסרט "רשת שידור" בו הווארד ביל נותן הוראות לצופיו
פתאום ראינו שחיינים מתייצבים למשחי גמר חשובים, וגרטל עדיין מתעסק בתשובה לאיזה SMS, ואפילו לא מציג את השחיינים. כאן, שיכרון הכוח הזה הוביל אותו לאכזבה. זה שיש אינטרקציה עם הצופים זה דבר נחמד, והרעיון של המסרונים לא שלילי במהותו, אבל היו צריכים לעשות את זה בדרך אחרת, בטח לא בצורה שמפריעה באופן ישיר לשידור. מה שצריך להיות בראש מעיניו של השדר הוא מה שקורה בבריכה, לא מה שקורה בתיבת הדואר הנכנס שלו בטלפון. זה לא העיקר, זה השולי שבשולי. וזה לא נקרא להעביר את הטלוויזיה למאה ה-21.
קריירה ששווה יותר מכמה ציטוטים משעשעים
לצד זה, יש לומר שבמשך עשרות שנים גרטל הצליח להעביר את אהבתו לשחייה להמונים. בזכות השידור הקולח של גרטל, אף אחד לא יכול להגיד ששחייה זה דבר משעמם. מדובר באדם שכל כך אוהב את הענף, ובסך הכל, יהיה קשה למצוא שדרים שיוכלו להעביר את המתח והעניין כמו גרטל, וזאת לזכותו.
אז גרטל יוצא לפנסיה, ואני שמח בשבילו שהוא לא גומר כמו הגיבור של פאדי צ'ייפסקי. בלתי אפשרי לסכם בכמה מילים את התרומה שלו לתחום, שהתחילה בזכייה במדליית כסף במשחקי אסיה במשחה 100X4 מעורב, והמשיכה בעשרות שנות שידור טלוויזיוניות, ששוות הרבה יותר מכל מיני ציטוטים משעשעים.
אז אני רוצה לסיים במילים שהוא בעצמו אמר לצופי הטלוויזיה של הערוץ הראשון בסיום אחד מערבי השידור של אולימפיאדת אטלנטה 1996, מילים שכל כך מתאימות ברגע הזה: משה גרטל יקר, נוח על משכבך בשלום.