זו חוויה עצומה להיות בבריכת השחייה האולימפית. האולם מלא באלפי צעירים בריטים צורחים. אי אפשר לקלוט את זה בטלוויזיה, צריך להיות פה בשביל להבין את העוצמה של הצרחות האלה. בבריכה עצמה אי אפשר לשמוע את הכרוז או את עצמך – רק צרחות. וכשמשתתפים שחיינים בריטים, הצרחות רק נהיות חזקות יותר.
קחו לדוגמה את משחה ה-200 מטר גב לנשים. לפי הצרחות של הקהל, אפשר היה לחשוב בטעות שליזי סימונדס הבריטית היא כוכבת המשחה הזה, ואולי בזכות העידוד של הקהל היא באמת עוד הובילה ב-20 מטרים הראשונים – אבל היא סיימה רק רביעית בעוד מיסי פרנקלין האמריקנית פשוט מרסקת את שיא העולם.
פרנקלין עשתה משחה אדיר, פשוט אדיר. צריך להבין שמדובר בבחורה בת 17, שוויתרה על חוזה פרסום בסכומי עתק רק בשביל שתוכל להמשיך לשחות בקולג' בארצות הברית ולהישאר בעצם ברמה חובבנית. זה היה מרגש במיוחד לראות את השיא שלה, אפילו שהייתי צריך לטפס 100 מדרגות בשביל להגיע לעמדת העיתונאים הגבוהה בבריכה (גבוהה יותר מהעמדה של גרטל). כשהגעתי למקום שלי במעלה האצטדיון כבר רציתי להישבע כמו במצדה. מה שחשוב זה שאת הבריכה מצליחים עדיין לראות בצורה טובה.
אף אחד לא יספיד את האיש הביוני
אבל עם כל הכבוד לשיא המדהים של פרנקלין, לראות את מייקל פלפס לוקח מדליית זהב במשחה של 100 מטר גב זה ריגוש שאין שני לו. לראות את התופעה הלא אנושית הזאת בגודל טבעי זה פשוט מדהים. מדובר בספורטאי חריג, שזכה ב-21 מדליות אולימפיות, וכל זה אחרי קאמבק שאף אחד לא האמין שהוא יצליח לעשות, כולל אני.
רק לפני שלושה ימים כתבתי כאן שעצוב לראות את מייקל פלפס שוחה. ויותר מזה – אמרתי שהוא בכלל עשה שטות שהוא הגיע להשתתף באולימפיאדה, והוא היה צריך לפרוש אחרי האולימפיאדה הקודמת. ולמה? כי חשבתי שעדיף היה לזכור את פלפס בתור האדם הביוני שלא מסוגל להיכשל, ולא יכול להרשות לעצמו להיכשל. היה קשה לראות אותו עושה משחים בינוניים ומטה מול לוכטה, ובמשחי המוקדמות. לראות את הפנומן הלא אנושי הזה מתגלה בשיא האנושיות ומפסיד, זה לא נעים.
והנה, פתאום אתה רואה שהוא מקבל אנרגיות, ואומר בעצם לכל אחד שניסה להספיד אותו – חברים, קברתם אותי מוקדם מדי. פתאום הוא זוכה בכל משחה באלגנטיות. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו בחיים ולא בטלוויזיה, אבל גם מרחוק אתה רואה את המאמץ האדיר שלו. ברגע שהוא מתחיל לשחות, אתה כבר יכול לראות שהוא לא יפסיד. הפתיחות המהוססות שהיו לו במשחים המוקדמים לא חזרו, והניצחונות שלו התחילו להגיע בצורה כל כך חלקה.
יש לך משהו עצוב בעיניים
במומנטום שהוא צבר לעצמו, אם היום היה מתקיים המשחה של 400 מטר מעורב מול לוכטה, הוא היה זוכה. אני הייתי שם את כל הכסף שלי על זה. היום הוא היה לוקח אותו. הוא כבר לא מהוסס. הוא נכנס עם קילינג אינסטינקט, עם רצח בעיניים, הוא לא סופר אף אחד לא מימינו ולא משמאלו. למרות הוא שוחה פרפר נמוך ולא מרים את הגוף למעלה, אפשר לראות אותו רוכב על המים כמו סירת מרוץ שמכה במים. פשוט חוויה עצומה לראות אותו, תענוג.
אפשר לראות, בעיקר בטלוויזיה, שיש לפלפס משהו מיוחד בפנים. איזשהו עצב נוראי. משהו שלא מסתדר עם כל ההצלחות והמדליות. הפנים שלו משקפות נוגות מסוימת, כאילו שואלות – בשביל מה אני בכלל שוחה? הרי הוכחתי אלף פעמים שאני יכול להביא את הזהב. ובכל זאת, הוא נכנס עוד פעם ועוד פעם. אולי בעצם הפרצוף שלו נראה ככה מכיוון שהוא כל הזמן פוזל לכיוונה של אמא שלו, כדי לבדוק אם היא מקבלת את הקלוז אפ הקבוע שלה או שחלילה התעלפה מרוב קפיצות ביציע.
מצד אחד אתה לא יכול להפסיק להתפעל מהאיש המיוחד הזה, ומצד שני נראה שיש בו איזשהו עצב עצום. ולי? לי יש שמחה גדולה שהספקתי לראות את הספורטאי הכי גדול אי פעם, האיש שלקח הכי הרבה מדליות בתולדות המשחקים האולימפיים. מישהו זוכר שהתקשורת ניסתה להפיל אותו בגלל שהוא צולם עם איזו שאכטה?
האמריקנים זכו ב-17 מדליות זהב בבריכה. זה הישג עצום גם ברמה הסימבולית. זה אומר ש-17 פעמים (4 פעמים היום) הקהל היה צריך לקום לכבוד ההמנון של ארצות הברית. כשצופים בטלוויזיה לא מבינים את גודל המעמד שאצטדיון שלם קם בשביל המנון לאומי. פתאום גם הקהל עושה כושר וצריך להקים את עצמו כל פעם מחדש - וזה מרגש.
והאמת, שמלך הבריכה האמיתי בכלל לא אמריקני. פגשתי אותו במסדרון של מרכז השדרים, וקוראים לו גרטל, משה גרטל. איזה שדר אגדי. הוא בדיוק "עשה סטנד-אפ" ליומן השבוע של הערוץ הראשון כשהוא קלט אותי, עזב את הכל וקרא לי להצטרף לשידור. שמח בלונדון.
ובינתיים אני צובר חוויות גם באצטדיון האתלטיקה, שנמצא ממש קרוב לבריכת השחייה. חוץ מהאתלטים הנפלאים אני מתפעל מהקהל הבריטי, שנעמד לפני כל תחרות בה משתתף ספורטאי בריטי, ושר את ההמנון "אלוהים נצור את המלכה". זה מצמרר, יש הרגשה בכל פעם שהם שרים כאילו המלכה באמת הבטיחה לנצור את האתלטים שמתחרים. אבל האמת, שבינתיים זה ממש לא הולך להם. מצד שני, גם חוסר ההצלחה והפלופים של הבריטים מתקבלים אצל הקהל הבריטי בהבנה – בעוד אצלנו, אם ספורטאי נכשל, זה נחשב לחצי בגידה במולדת.