היום אני אתחיל מהסוף. הסוף הוא שסרגיי לא עלה לגמר בתחרות הקליעה ולא זכה במדליה. אבל בתוך השורה הזאת יש כל כך הרבה רגשות וחוויות שאני אנסה לתאר אבל לא יודעת אם אני אמצא בדיוק את המילים.
קמתי מוקדם מאוד בבוקר לתחרות. בלילה דווקא ישנתי טוב, לא נתתי לרגשות שלי להפריע לי לפני היום הגדול הזה. כולם כל הזמן שאלו אותי "איך את מרגישה? את מתרגשת?" והאמת, שאני יותר עסקתי במחשבות על סרגיי ולא כל כך על עצמי. מה הוא עובר? איך הוא מרגיש? הוא לחוץ? הוא מפחד?
הגענו למגרש המטווחים ושם סיפרו לי שהמטווח הזה קיים כבר 400 שנה ולא סתם הקימו דווקא שם את האיצטדיון האולימפי של תחרויות הקליעה. הרגשתי שזה גורם למעמד להיות יותר מיוחד- לעשות היסטוריה במקום היסטורי. כבר התחלתי להתרגש...
איך שנכנסתי לאיצטדיון ראיתי את סרגיי. דיברתי איתו על כל מיני דברים שלא קשורים לתחרות כדי להפיג קצת את הלחץ של שנינו והייתי איתו עד הרגע האחרון. לפני שהתחילה התחרות והוא אמר לי "אמא תשבי בדיוק מאחורי כי אני רוצה לדעת שאת שם ורואה הכל אבל תהיו בשקט, טוב?" למי שלא מכיר, קליעה זהו ספורט שדורש המון ריכוז וחלק גדול מההצלחה טמון ביכולת של הקלע להתנתק מהסביבה ולהתרכז בירי. צריך לקלוע לנקודה במטרה שהגודל שלה הוא קטן יותר מראש של סיכה, וזה אתגר לא פשוט בכלל. לצערינו היה המון רעש. זה כנראה חלק טבעי בתחרויות אולימפיות אבל אין ספק שזה מאוד הקשה על המתחרים.
התחרות התחילה. אני התרכזתי בלוח כי היה לי קשה להסתכל על סרגיי. העדפתי לראות את התוצאות של כולם ולא להסתכל על מה שהוא עושה. ההתחלה שלו לא היתה כל כך טובה. הוא ירד בדירוג ואני כבר אמרתי לעצמי- זהו סבטלנה. הוא לא יעלה לגמר. זה כנראה לא היום שלו. אבל אז קרה משהו מדהים.
סרגיי לקח כמה נשימות עמוקות, התרכז, אסף את עצמו והתחיל לעשות תוצאות מעולות, בלי פספוס אחד. הוא עלה ממקום מאוד נמוך למקום עשירי. הוא כבר סיים את כל הכדורים שהיה צריך לירות והיו עוד שתי דקות לסיום. לא נשמתי. שמונה אנשים עולים לגמר וסרגיי כל כך קרוב להיות חלק מזה. נעצתי מבט בלוח וחיכיתי. אם מישהו עושה טעות אחת קטנה סרגיי יכול להיות בגמר! זה מן רגע כזה, שאתה לא רואה בו כלום חוץ מאשר את המספרים שלפניך. אנשים מדברים איתך ואתה לא שומע כלום.
דקה לסיום- הלוח משתנה וסרגיי עולה למקום התשיעי. לא האמנתי שזה קורה. הסתכלתי על סרגיי וחשבתי שאם אני נמצאת בכזה לחץ, אני לא רוצה לחשוב אפילו מה קורה איתו בשניות האלה.
התחרות הסתיימה. סרגיי נשאר במקום התשיעי. כך קרוב אבל יחד עם זאת כל כך רחוק... כולם רצו אלי אבל אני רק חיפשתי אותו, לתת לו חיבוק גדול ולהגיד לו כמה אני גאה בו. ראיתי עליו שמאוד קשה לו. סרגיי תמיד אומר שיותר גרוע ממקום אחרון זה להגיע מקום רביעי. להיות טוב אבל לא לקבל כלום וידעתי כמה חשוב היה לו להגיע לגמר הזה.
אני חושבת שהיו לו כמה רגעים מאוד קשים אבל כמו שבתחרות הוא אסף את עצמו ויצא מזה גם כאן הוא התאושש אחרי כמה דקות והעלה חיוך, דיבר עם כולם, התראיין והבין כנראה שזה לא סוף העולם.
ביום שישי יש תחרות נוספת .אני מחזיקה לו אצבעות ומקווה בשבילו שהוא יצליח להגשים את החלום שלו. אבל גם אם לא, אני כל כך גאה בו על מה שהוא ועל היכולות שהוא מגלה וזה שווה את הכל.