דייויד בלאט הוכיח שוב שהוא המאמן הטוב ביותר כיום בזירת הנבחרות ואחד הטובים בעולם, דווקא לאור החסרונות של רוסיה אל מול מתחרותיה. לא עומד לרשותו רכז כמו טוני פארקר, אין אצלו עתודות כשרון כמו לספרדים, לא משחק בשבילו סטאר התקפי מגוון בקנה המידה של ג'ינובילי, ובוודאי שאין לו סוללת כוכבים כמו לארצות הברית. מה שיש לו זו טביעת אצבע ברורה.
נבחרת רוסיה, יותר מכל חבורה אחרת בטורניר הכדורסל האולימפי, היא קבוצה של מאמן. מייק ששבסקי רק מתזמן את החילופים, הוא אפילו לא בחר את חברי הסגל. סרג'יו סקאריולו נהנה מדור כשרוני יוצא דופן ומצליח בעיקר לא להרוס לחניכיו הספרדים. חוליו למאס הולך פשוט עם מה שיש לו בסגל הארגנטינאי וכל השאר פשוט לא באותה סקאלה. בלאט פשוט מנגן על הכלים שיש לו ויוצר הרמוניה מתפקדת. לא יצירה מושלמת, אבל שלם שבהחלט עולה על סך חלקיו.
בלאט הוציא מים מהסלע העונה לשם סשה קאון, נתן חופש קליעה לסרגיי מוניה, הפך את ויטאלי פרידזון לאיש למשימות מיוחדות, למד להתמודד עם החסרונות ההתקפיים של קירילנקו, ומעל לכל – מילא את החלל שנוצר בעמדת הרכז בעידן שאחרי ג'יי.אר הולדן. אחד משני הפוינט גארדים, אלכסיי שבד, נפל קורבן לשיעור משמעת מול אוסטרליה מול המצלמות. הוא דיבר עם מוניה בפסק הזמן, ומיד שמע את המאמן צועק לעברו "שניכם בחוץ". המסר היה ברור, אבל בלאט דאג שלא יהפוך למשקע שרובץ על השחקן הכי מגוון שלו. לצד שימוש גובר והולך באנטון פונקראשוב הלוחמני, שמספק הרבה יותר תמורה בהגנה, בלאט ידע לשחרר את הרסן בדקות ההכרעה מול ארגנטינה בקרב על המדליה. שבד קיבל יד חופשית וענה ביד חמה, המון אנרגיה ותנועה נהדרת בהתקפה. המאמן דאג להביא את הרכז עד לבאר, והרכז דאג שהמאמן ישתה.
אין כמעט מאמנים שיודעים לנווט ככה בין דקות משחק, לחצים מבחוץ, דילמות מקצועיות וכמויות אדירות של אגו כמו דייויד בלאט. הוא היחיד שהצליח להוציא מהנבחרת שלו מעבר למצופה, היחיד שהצליח להפיק מהסגל שלרשותו את המקסימום, היחיד שהרשים על הקווים. רוסיה הנוכחית לא טובה כמו ארה"ב או ספרד, אבל בדרג השני של הנבחרות היא הגיעה רחוק יותר מאשר ארגנטינה, צרפת, ברזיל או ליטא. וההצלחה הזאת רשומה על שמו של בלאט יותר מאשר על כל אחד אחר.
