ב-12 באוגוסט, בערך בשעה 19:00 (שעון ישראל), קרוב לוודאי שפניהם המחייכים של לברון ג'יימס, קווין דוראנט, קובי בראיינט וחבריהם יעטרו את כל מהדורות החדשות. טורניר הכדורסל האולימפי יגיע לקיצו וארצות הברית תחגוג עם מדליית הזהב פעם נוספת, אלא אם כן נקבל את הסנסציה של השנה. סנסציה בקנה מידה היסטורי לכל דבר ועניין, אפילו אם בדרך היא תתמודד עם יריבות איכותיות יותר או פחות.
כי איך שלא מסתכלים על זה, הנבחרת האמריקאית – אולי המוכשרת ביותר מאז "הדרים טים" המקורית של 1992- תהיה פייבוריטית לדרוס בכל משחק. כל תוצאה, בכל מפגש, תהיה קודם כל ולפני הכל, תלויה בה. אך יחד עם זאת, צריך לזכור שגם השחקנים שמגיעים כולם מליגת הכדורסל הטובה בעולם הם אנושיים, ועדיין הם יצטרכו לעבוד כדי לנצח ויש כמה נבחרות שיגרמו להם לעבוד קשה והן אפילו עשויות להפתיע. גם את ארה"ב וגם את עצמן. לפניכם החמישייה. חמש הנבחרות אשר יכולות – ביום נהדר שלהן ורע במיוחד של האמריקנים – לתפוס את הנבחרת של מייק ששבסקי עם המכנסיים למטה ולהרעיד את עולם הכדורסל ואת המשחקים האולימפיים.
ספרד
פרט לארה"ב, ה"לה-רוחה" היא הטובה ביותר. לאלופת אירופה מ-2009 ו-2011 ומדליסטית הכסף מבייג'ין 2008 יש סגל עם שני שחקנים מצוינים על כל עמדה. אלת הספורט, שפיזרה כשרון והצלחה אינסופיים בשנים האחרונות בכל הענפים בספרד – כדורגל, טניס, אופניים, פורמולה ועוד – לא פסחה כמובן גם על הכדורסל. לולא הנוכחות של ארה"ב, הנבחרת של סרג'יו סקריולו הייתה ככל הנראה לוקחת את מדליית הזהב.
אבל גם עם האמריקנים בשטח, לספרדים עדיין יש מה למכור. וזה עוד דווקא לאחר משחק ההכנה האחרון מול coach k ושחקניו – בו הספרדים הובסו 100:78 ללא תנאי. גם במשחק הזה היו כמה דברים טובים איתם ספרד יכולה להמשיך הלאה ולאמץ כדי להסתכל לארה"ב בגובה העיניים. במיוחד בשל העובדה שהם ראו בדיוק מה לא עובד מול לברון, קובי והשאר.
היתרון היחסי על ארה"ב: מאז נודע שדווייט האוורד לא נוסע למשחקים, ולאחר מכן גם בלייק גריפין הפצוע, היה ברור שלארה"ב תהיה בעיה בצבע. ואין נבחרת כמו ספרד כדי לנצל זאת, עם קו קדמי מאסיבי, גבוה ומוכשר בראשות האחים פאו ומארק גאסול, סרג' איבקה ואפילו פליפה רייס הנצחי. אלא שדווקא במשחק ההכנה הישיר, האמריקאים הפכו את החיסרון ליתרון ושיחקו עם חמישייה בה דוראנט ולברון הם הגבוהים וטרפו את הפרקט. שחקני הפנים לא ממש היוו פקטור. אך בכל זאת, ניצול נכון יותר של משחק הפנים בצבע עשוי להיות מכריע מול ארה"ב.
בנוסף, הסגל הספרדי מחובר מאוד. כבר שנים שחואן קרלוס נבארו ופאו גאסול מבצעים בשלמות פיק-אנד-רול, רודי פרננדס מחכה בפינה לשלשה חופשית וחוסה קלדרון מנווט בצורה כמעט עיוורת את המשחק. הדבק הזה, כאשר הוא מתחבר לכדי שלמות, יכול ליצור הרבה צרות לארה"ב, כמו גם העובדה - שבשונה מיתר הנבחרות באליפות – לספרד יש 12 שחקנים שיכולים לשחק ברמה הכי גבוהה, בכל דקה.
אז איך מנצחים את הדרים טים? קודם כל, נמנעים מתחרות קליעות, ריצות והתקפות מעבר. ספרד חייבת להוריד למטה גבוהים עם הגב לסל. במשחק האחרון, לברון שמר על פאו וקובי על הגבוה הנוסף. מול חמישייה כזו, המאמן האיטלקי חייב לשחק עם איבקה/מארק גאסול, לטחון פנימה בהתמדה, לשמור על הכדור ולשחק על התקפות ארוכות. הגובה כן קובע. מעניין שדווקא מול חמישייה שכללה את קווין לאב או טייסון צ'נדלר, הספרדים הסתדרו טוב. שחקניו של סקריולו צריכים לאמץ מודל שבו אחד הגארדים חודר ומחפש שחקן גבוה או משחרר לקליעה מחוץ לקשת בידי אחד מארסנל הצלפים הספרדים. גם איבודי הכדור הם מפתח קריטי כאן. קלדרון ונבארו חייבים שלא להיכנע ללחץ הבלתי פוסק של ווסטברוק וכריס פול ולשמור על הכדור בכל מחיר. במשחק בברצלונה הספרדים איבדו לא פחות מ-19 כדורים, יותר מדי עבור נבחרת שרוצה לנצח את אוסף השחקנים המוכשר ביותר שהיה כאן ב-20 השנים האחרונות.
ארגנטינה
האלופה האולימפית מ-2004 היא גם האחרונה שהצליחה לנצח את האמריקאים בטורניר האולימפי. זה היה בחצי הגמר באתונה. החדשות הטובות מבחינת המאמן חוליו לאמאס הן שחמישה שחקנים מה-81:89 ההוא עדיין איתנו. החדשות הרעות הן שמאנו ג'ינובילי, לואיס סקולה, קרלוס דלפינו, לאו גוטיירס ואנדרס נוצ'יוני – אותם חמישה – כבר ממש לא צעירים. ועל זה בדיוק תקום ותיפול נבחרת ארגנטינה, לא רק מול החבורה של מייק ששבסקי – לה היא נתנה פייט נאה במשחק האימון (86:80), אלא בטורניר כולו: מחד, 9 שחקנים בסגל כבר חצו את גיל 30 ועשויים לתת מימד של ניסיון שאין כמעט לאף נבחרת. מאידך, הרגליים היחסית מבוגרות עלולות לקרוס בטורניר עמוס שכזה, קל וחומר כשהספסל לא עמוק במיוחד.
היתרון היחסי על ארה"ב: למען האמת, קשה למצוא יותר מדי נקודות שבהן האמריקאים נופלים מהארגנטינים. הסגל שמגיע כולו מהליגה הטובה בעולם מוכשר יותר, אתלטי יותר, צעיר יותר ועמוק יותר. אבל עם זאת, יש רגעים בהם הניסיון עשוי לעשות ההבדל. ולארגנטינים כידוע, יש כזה, ובכמויות. ג'ינובילי וסקולה השתייכו לסגל הנבחרת עוד כשלברון היה בכיתה י' ויחד עם פאבלו פריג'יוני (הרוקי המבוגר ב-NBA אי פעם) ונוצ'יוני, לחבורה הזו יש המצרך הכי חשוב, שאותו אי אפשר ללמד בשום בית ספר. ומעבר לכך, הגארד של סן אנטוניו – ללא כל ספק אחד משלושת השחקנים הכי טובים שיגיעו ללונדון ולא משתייכים לסגל ארה"ב – מסוגל, ביום טוב שלו, לפרק כל קבוצה. לבד.
אז איך הם מנצחים את הדרים טים? פרט לחמישייה האיכותית (חואן גוטיירס, סקולה, נוצ'יוני, ג'ינובילי ופריג'יוני) דלפינו הוא בערך האופציה היחידה מהספסל, עם כל הכבוד לשחקנים כמו לאו גוטיירס והרנן ג'אסן הוותיק. לכן, ארגנטינה חייבת להגיע לדקות הסיום כאשר הרגליים הזקנות שלה טריות ככל האפשר, בדיוק כפי שעשתה במפגש בין השתיים, כשצימקה ל-4 הפרש, שתי דקות וחצי לסיום. על כן, הארגנטינים יהיו חייבים לעמוד בשתי מטרות מרכזיות: האחת, להאט את קצב המשחק ולהישאר קרובים בזכות תוצאה נמוכה. בערב של ראן-אנד בלאגן (בדיוק כמו ברבע ה-1 במשחק ביניהן, אותו ארה"ב סיימה ב-16:31), לחבר'ה מדרום אמריקה אין סיכוי. המטרה השניה היא לחלק נכון את העבירות כדי ששחקני החמישייה הראשונה יהיו אלו שיתרוצצו על הפרקט בדקות ההכרעה. אה, וכמובן שבלי ג'ינובילי במיטבו הם אפילו לא יגיעו למעמד הזה.
רוסיה
אלופת אירופה מ-2007 רוצה, לראשונה בתולדותיה, לדלג מעל לרבע הגמר במשחקים האולימפיים. הגרלת הבתים סידרה לה דרך סלולה יחסית לשלב שמונה האחרונות, שם היא צפויה להיתקל במשוכות גבוהות במיוחד, כאשר גם הדרים-טים עשויה להופיע שם. נכון, הסגל הרוסי כבר לא משופע בשמות מפחידים כמו קראסב, בזארביץ', פאנוב וקודלין, אך עם זאת הוא מסוגל לעשות צרות לכל נבחרת. בעיקר בזכות העובדה שיש בו כוכב גדול אחד, אנדריי קירילנקו ויש על הקווים מאמן לא רע בכלל - דייויד בלאט.
היתרון היחסי על ארה"ב: לרוסים ישנן מספר נקודות חוזקה, שיוכלו לתפוס אפילו את האמריקנים לא מוכנים. קודם כל, הסגל עצמו גבוה מאוד. בחמישייה המסתמנת של בלאט (טימופיי מוזגוב, ויקטור חריאפה, אנדריי קירילנקו, אלכסיי שבד ואנטון פונקרשוב) יש רק שחקן אחד מתחת לגובה של שני מטרים וזהו שבד, שגם הוא לא בדיוק ננס, הוא מתנשא לגובה של 1.98. וכמעט כולם, כולל הפורוורדים, מסוגלים לקלוע מחוץ לקשת.
מעבר לכך, קירילנקו הוא אחד הבודדים בטורניר שיכול, מבחינה הגנתית, להסתכל בלבן של העיניים לכוכבים הגדולים באמת. לשחקן יוטה בעבר ומינסוטה בעתיד, חבר בחמישיית ההגנה של 2008, יש את מה שדרוש בצד הדפנסיבי בכדי לעצור מפלצות התקפה מטורפות כמו קווין דוראנט או לברון ג'יימס. זו משימה קשה מאוד ועל גבול הבלתי אפשרית – אך אם יש מישהו שיכול לעמוד בה, הרי שזהו קירילנקו.
אז איך הם מנצחים את הדרים טים? ברור מעל לכל ספק שמי שרוצה לנצח את ארה"ב, חייב להציג משחק קרוב למושלם. מבחינת דייויד בלאט, משחק מושלם יקום וייפול על כתפיו של קירילנקו. בהגנה הוא מסוגל לשמור כמעט על כל שחקן, והוא יהיה זה שיצטרך לעצור את האיש החם (דוראנט, לברון, אנתוני או אפילו לאב). בחלק ההתקפי – הוא זה שצריך להיות המסיים וכאשר ההגנה תתכווץ לכיוונו, הוא יצטרך להשתמש בחוכמת המשחק שלו ולמצוא את מוזגוב/ קאון מתחת הסל או את שבד, חריאפה ואפילו מוניה בחוץ. כמובן שיתר החברים חייבים לקלוע באחוזים טובים מחוץ לקשת. עוד מפתח הוא פונקרשוב. רכזה של ספרטק סנט פטרסבורג, שמגיע אחרי עונה די בינונית, צפוי לקבל את המפתחות בעמדת הרכז וחייב לטעות כמה שפחות, מול גארדים-קילרים כמו דרון וויליאמס. פונקרשוב הוא החוליה החלשה ובהיעדר אלטרנטיבות טובות יותר הוא יצטרך לתת את משחק חייו.
ברזיל
הנציגה השניה מדרום אמריקה שבה למרכז הבמה אחרי 16 שנות היעדרות מטורניר הכדורסל האולימפי. החבורה בצהוב-ירוק מציגה סגל בעל ארבעה שחקני NBA ועוד רכז מצוין. במשחק האימון בין השתיים בוושינגטון האמריקאים אמנם ניצחו 69:80, אך לא ליקקו דבש. העליונות שלהם לא מוטלת בספק, אך דווקא הבחורים מארץ הסמבה יכולים להיות אלו שיתפסו אותם לא מוכנים.
היתרון היחסי על ארה"ב: בדיוק כמו במקרה של ספרד, הברזילאים מציגים קו קדמי טוב – וחשוב מכך – עמוק, שמסוגל לנצל את החולשה היחסית של ארצות הברית מתחת לסלים. טיאגו ספליטר, ננה ואנדרסון ורז'או הם שלושה שחקני פנים חזקים ולגיטימיים בליגה הטובה בעולם ויאתגרו כל הזמן את ההגנה האמריקאית.
אז איך הם מנצחים את הדרים טים? כדי שזה יקרה, הברזילאים יצטרכו ליהנות משילוב של כמה דברים. היתרון המזערי בצבע יוכל להיות מנוצל רק אם קצב המשחק יהיה איטי, הכדורים ילכו פנימה ויתרון האתלטיות האמריקאי יבוא פחות לידי ביטוי. לכן, האנשים החשובים ביותר אלו ששולטים בקצב, שחקני החוץ: מרסליניו הוארטס, לאנדרו ברבוסה ומיודעינו אלכס גרסיה. רכז ברצלונה יצטרך לתת לפחות את מה שנתן במפגש ההכנה בין השתיים: 11 נקודות ו-13 אסיסטים ובעיקר להימנע מאיבוד כדורים שיהפכו לנקודות קלילות מנגד. בהיעדר מחליפים ברמה גבוהה, הוא יצטרך לסחוב על גבו וריאותיו את ההגנה ואת ההתקפה, שכן קצב צבירת הנקודות של ורז'או וספליטר – שחקנים שניזונים ממשחק קבוצתי – תלוי בעיקר בו. לגרסיה יש תפקיד אפילו קשה יותר. בארבוסה ככל הנראה ייאלץ להסתדר עם בראיינט, משימה לא קלה במיוחד, בעוד שגארסיה, דפנסיב סטופר לא רע בכלל, יזכה לכבוד לנסות ולהצר את צעדיהם של לברון או אנתוני. אם הם אכן יעשו את הבלתי ייאמן ויצליחו להוריד את תפוקת הסטארים על ידי הגנה אישית טובה, הסנסציה עשויה להפוך לאפשרית.
צרפת
סגנית אלופת אירופה ומדליסטית הכסף מסידני 2000 היא האחרונה שנראית כאחת שמסוגלת, באיזושהי דרך, לאיים על ארצות הברית. חבורת הטריקולור מציגה סגל שכולל לא פחות משישה שחקני NBA, אך נדמה שאין נבחרת באליפות כמוה שתלויה כל כך בשחקן בודד. טוני פארקר הוא המנוע, הברומטר, הוא חזות הכל עבור צרפת. נכון, הצוות המסייע שלו כולל שחקנים נפלאים כמו ניקולה באטום, רוני טוריאף ובוריס דיאו, אבל צרפת היא פארקר, ופארקר הוא צרפת.
היתרון היחסי על ארה"ב: כמובן שהגארד של סן אנטוניו הוא התשובה. הקו האחורי של ארה"ב טוב עשרות מונים מכל קו אחורי אחר, פרט לזה שבו חבר פארקר. עדיין, רוטציה של פול, וויליאמס ושות' ודאי איכותית יותר, אך השחקן בן ה-30, שמגיע אחרי עונת שיא בקריירה, יכול להביך גם אותם. מעבר לכך, השילוב ההתקפי שלו עם דיאו – איתו הוא משחק בקבוצה הנהדרת של גרג פופוביץ' – יכול להיות קטלני ביותר.
אז איך הם מנצחים את הדרים טים? שמים את הכדור בידיים של פארקר, מלך הסלים ביורובאסקט 2011, ומקווים שהוא לא ייכנס לבעיית עבירות. הולכים איתו לפיק-אנד-רול עם דיאו או טוריאף, מנסים לכווץ את ההגנה ולשחרר את ננדו דה קולו ובאטום לקליעות נוחות. בהגנה, הפיזיות של דיאו-טוריאף-באטום-מיקאל גלאבל עוד יכולה להשאיר את האמריקנים קרובים. ואז שוב, הכל תלוי בפארקר. פשוט, לא?
